מדרך השלום של רבין למלחמת הנצח של נתניהו
מדרך השלום של רבין למלחמת הנצח של נתניהו
29 שנה עברו מאז נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, במטרה מוצהרת לעצור את תהליך השלום. היום הזה מדגיש את הפער הבלתי נסבל בין מורשת רבין לדרך נתניהו, בין בריאת נתיבים מדיניים-הסדריים להקרבת הביטחון על מזבח המלחמה.
רבין עומד מאחורי שלושה תהליכים היסטוריים שנולדו מתוך הבנה שביטחון אמיתי לא יכול להיות מושג רק בכלים צבאיים, אלא רק בשילוב שבינם לבין כלים מדיניים. שלושתם הפכו לנכסים ביטחוניים ואסטרטגיים ישראליים מהמעלה הראשונה.
התהליך הראשון היה הסכם הביניים עם מצרים בשנת 75', שהניח את הבסיס להסכמי קמפ דיוויד ולחוזה השלום עם מי שהייתה עד אז האויבת הגדולה ביותר של ישראל. זה ההסכם שהביא את סאדאת לנאום מעל דוכן הכנסת הישראלית ב-1977 ולשיחות בין שתי המדינות, בהנהגתם של בגין וסאדאת שהבשילו להסכם השלום שנחתם ב-1979. מאז, כבר 45 שנה, משמש ההסדר שגובש בין ישראל למצרים כהסדר יציב וחיוני לאינטרס הביטחוני של שתי המדינות.
התהליך השני היה הסכמי אוסלו, תהליך אמיץ שיצר רשות טרום מדינתית שפטרה את ישראל מהאחריות הישירה על מיליוני פלסטינים, והניח תשתית לחלוקת הארץ בהתאם לחזון שתי המדינות. התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית מאפשר מאז ועד היום את סיכולם של עשרות אחוזים מהפיגועים המתוכננים והיוצאים מהגדה, והוא מוגדר על ידי שר הביטחון הנוכחי, ובחדרים סגורים גם על ידי ראש הממשלה, כאינטרס ישראלי מובהק.
הסכמי אוסלו הם גם אלה שהובילו לתהליך השלישי – הסכם השלום עם ירדן, שלאחרונה מלאו לו 30. הגבול הארוך ביותר של ישראל, שבמשך שנים רבות נחשב לגבול מסוכן ופרוץ, הפך לגבול שלום. ירדן עצמה הפכה לחיץ מול האיום האיראני, והשת"פ הביטחוני עימה מהווה יתרון אסטרטגי אדיר לישראל.
הסכמי השלום עם מצרים וירדן, יחד עם התהליך המדיני מול הפלסטינים, שברו את הקונצנזוס הערבי נגד ישראל, והביאו לראשונה לשינוי המגמה – לא רק מאזן אימה מבוסס כוח, אלא שותפות אינטרסים שמייצרת יציבות. לפתע, שלושת הלאווים של העולם הערבי מול ישראל, אלה שנקבעו בוועידת חרטום בעקבות מלחמת ששת הימים ב-67' - לא להכרה, לא למשא ומתן, לא לשלום - הפכו לשלושה "כנים": הכרה בישראל, נכונות להסדר עימה ונכונות לערוב לביטחונה. שינוי המציאות בהסכמי השלום הוא גם זה שאיפשר את היוזמה הערבית מ-2002, ובהמשך גם את הסכמי אברהם ותהליכי הנורמליזציה. כך נולד מזרח תיכון בו קואליציית מתונים אזורית שעומדת לצד ישראל היא אפשרות ממשית. מציאות בה ירדן מיירטת במרחב האווירי שלה כטב"מים איראניים נשמעה פעם כמו מדע בדיוני. כיום היא מציאות חיים.
הממשלה הנוכחית מעמידה, יותר מתמיד, את המציאות הזו בסכנה, כתוצאה ישירה מפעולותיה שמוכיחות שלא הביטחון עומד בראש סדר העדיפויות, אלא שיקולים פוליטיים ואידיאולוגים זרים.
מאז החלה המלחמה, מדינת ישראל מסרבת לפעול בכלים מדיניים להשגת מטרות המלחמה, ובכך מטרפדת הזדמנויות חדשות ושוחקת את ההישגים הצבאיים. יותר מכך, בפעולותיה, מסכנת הממשלה את הסכמי השלום של ישראל: מהלכי צה"ל בפילדלפי ופיצוץ מגעי התיאום בנוגע למעבר רפיח מערערים את הסכם השלום עם המצרים. הנתק המדיני עם המלך עבדאללה, בשילוב עם חוסר היציבות בגדה והפרובוקציות בהר הבית, מערערים את הסכם השלום עם ירדן. חוסר הלגיטימציה לרשות הפלסטינית והמהלכים המכוונים להקרסתה מביאים לפגיעה אנושה בתיאום הביטחוני.
ומעל לכול – שלילת האופק המדיני ובחירה מכוונת בדרך המלחמה, הסיפוח וההתנחלויות מביאה להרחקת כל הכוחות המתונים ודחיית כל אפשרות לסיום המלחמה תוך השגת מטרותיה. בלי מהלך מדיני משלים אין סיכוי להקמת שלטון חלופי לחמאס, להחזרת החטופים או להשגת ביטחון ארוך טווח ובר קיימא לאזרחי ישראל.
הדרך המדינית לא אבדה. רק לפני חודש עמד שר החוץ הירדני באו"ם ואמר שירדן ומדינות ערביות רבות נוספות מוכנות לערוב לביטחון ישראל, אם זו תשוב לחזון שתי המדינות ותפעל להקמת מדינה פלסטינית. מצרים שואפת לתאם הסדרי ביטחון בציר פילדלפי למניעת השתלטות חמאס. איחוד האמירויות הביעה נכונות לשלוח כוח צבאי לשמירת היציבות, וסעודיה הביעה גם היא את תמיכתה בקידום נורמליזציה עם ישראל.
על ישראל לבחור באיזו דרך היא מתקדמת מכאן. אם תשוב לדרך המדינית, היא תגלה שהבריתות שיצרו פה פעם מנהיגים אמיתיים עדיין כאן, מחכות שישראל תשוב להיות פרטנר.
ד"ר (סא"ל במיל') עומר צנעני הוא ראש היחידה המדינית־ביטחונית של קרן ברל כצנלסון ומכון מיתווים
