פרשנותבריחת המוחות מישראל כבר החלה - תראו איך זה נגמר בארגנטינה
פרשנות
בריחת המוחות מישראל כבר החלה - תראו איך זה נגמר בארגנטינה
סירובים של חוקרים בכירים להצעות שקיבלו להשתלב במחקר בישראל הם סימפטום מקדים של חקיקת ההפיכה המשטרית. האירוע יכול להתפתח לנזק חסר תקדים, כמו שקרה בארגנטינה, שם האקדמיה עדיין לא הצליחה להתאושש מנזקי השלטון הדיקטטורי
ציוץ אחד של מנהיגת המחאה, פרופ' שקמה ברסלר, הצית דיון מרתק באחת התוצאות הרות אסון ביותר של ההפיכה המשטרית - בריחת מוחות.
ברסלר, פיזיקאית המשתתפת במחקר מאיץ החלקיקים בשוויץ, הציגה שתי תשובות שליליות של חוקרים ישראלים השוהים בחו"ל שסירבו להצעה "שקשה לסרב לה" - להתקבל כחברי סגל בפקולטה לפיזיקה של מכון ויצמן היוקרתי (כולל קביעות). השניים ציינו כי הסיבה לסירוב קשורה "למצב בארץ". תופעת בריחת המוחות היא אחת המסוכנות ביותר בעיקר עבור מדינה כמו ישראל שמאוימת קיומית וחייבת הן כלכלה והן טכנולוגיה כדי לבסס את עוצמתה. ייתכן כי ישראל מהווה דוגמה אולטימטיבית למשק שמבוסס על הון אנושי ופיתוחו. ההייטק מהווה כ־20% מהתוצר וכ־54% מהיצוא, מסביר 40% מהצמיחה ומהווה כשליש ממס ההכנסה ליחידים — ומזין את הכלכלה ואת הצבא.
בריחת המוחות היא תופעה הרבה יותר רחבה מ"רק הייטק" והדוגמה הבולטת ביותר היא הרופאים: הם נחשבים עובדי מדינה ולא עובדי הייטק אך האם ניתן לעלות על הדעת כמה נזק תגרום בריחת רופאים, שמהווים משאב במחסור ברחבי הגלובוס בכלל ובישראל בפרט? לפי ארגון הבריאות העולמי, כבר ב־2013 היו חסרים בעולם 7.2 מיליון עובדי מקצועות הרפואה. המספרים מדברים בעד עצמם: בישראל ישנם בסך הכל 29,700 רופאים בישראל, ואם בשנה הקרובה יעזבו את המדינה רק 1% מהם (כ־297 רופאים) שברמה התיאורטית יכולים להיכנס כולם יחד בתוך מטוס אחד, הרפואה הישראלית כבר תיראה אחרת לחלוטין. חשוב לזכור כי מחאת הרופאים היתה בין המשמעותיות ביותר, ותרחיש של הגירה של כמה מאות רופאים בשנים הקרובות - אינו נראה דמיוני.
לפי הנתונים, מספר המהגרים ברחבי העולם זינק מ־75 מיליון בשנות ה־60 ל־281 מיליון נכון ל־2020 (שנת קורונה - כך שהמספר כעת עשוי להיות גדול בהרבה). מחקר של פרופ' פרדריק דוקיאר ופרופ' הלל רפפורט (אז מרצה בבר־אילן) ששמו "גלובליזציה, בריחת מוחות ופיתוח" מצא כי בריחת מוחות (או הגירה של בעלי המיומנויות הגבוהות) לא רק שהפכה לדפוס הדומיננטי ביותר של ההגירה הבינלאומית אלא גם למאפיין מרכזי בתהליך של גלובליזציה: מספר המהגרים בעלי השכלה גבוהה שהיגרו למדינות ה־OECD זינק ב־70% בשנות ה־90 (זינוק של 100% אם רק מתייחסים לאלו שהיגרו ממדינות מתפתחות) לעומת עלייה של 30% בלבד במספר המהגרים בעלי מיומנויות נמוכות.
הסיבות להגירה הן רבות אך כאשר מתבוננים על דפוסי הגירה המוסברים על ידי חוסר יציבות פוליטית או רדיפה פוליטית, הדוגמה הראשונה שקופצת היא המקרה של מדינות אמריקה הלטינית בשנות הדיקטטוריות הצבאיות (מסוף שנות ה־50 עד סוף שנות ה־80), לרבות ארגנטינה שעד סוף שנות ה־50 דורגה בין 10 הכלכלות החזקות בעולם (לפי תמ"ג לנפש).
אחד הדברים המדהימים במקרה הזה הוא שהמחקר הראשון בנושא פורסם ב־1965, וכבר אז ביקש פרופ' אנריקה אוטייזה, מאבות ההנדסה הארגנטינאית, לחקור את נושא. מאמרו "הגירה של מהנדסים מארגנטינה: מקרה של 'בריחת מוחות' באמריקה הלטינית" שהתפרסם ב־International Labour Review היוקרתי בדק את בריחתם של מהנדסים ורופאים ארגנטינאים בשנים 1964-1950 ומצא כי בתקופה הזו כבר היו כ־13,800 ארגנטינאיים בעלי השכלה גבוהה שעבדו בארה"ב (היעד המרכזי להגירה איכותית של אמל"ט עד היום הזה). כבר ב־1964 כ־250 רופאים ארגנטינאים פקדו את בתי החולים של ארה"ב - המספר הגבוה מבין כל מדינות אמל"ט. מה שמעניין במחקר הזה הוא כי הגירת המהנדסים והרופאים החלה ב־1950 במספרים נמוכים מאוד והגיעה לשיא בשנים 1958-1956 - בשיא הדיקטטורה שאחרי חואן דומינגו פרון, מי שנחשב לאבי הפופוליזם הארגנטינאי שכבר ממחצית שנות ה־40 החל לערער את היצבות הכלכלית־פוליטית־חברתית של אותה מעצמה עולמית באותם ימים.
רק כדי לסבר את האוזן: באותם שנים פעלו בארגנטינה שני אקדמאים שזכו בפרסי נובל: פרופס' ברנרדו אלברטו הוסי (רפואה ב־1947) ופרופ' לואיס פדריקו לואר (כימיה ב־1970). אלא שמחקרו של אוטייזה עצר בדיוק לפני אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה המודרנית של "בריחת מוחות": ליל האלות הארוכות ביולי 1966. אז חזרה הדיקטטורה, אחרי הפיכה צבאית, וכ"אקט של פתיחת המשטר" החליט השליט אונגניה לבטל את האוטונומיה של האקדמיה, שנחשבה כמעוז השמאל האנרכיסטי ומחולל הכאוס החברתי, השתלט על האוניברסיטאות וביטל את שיטת הניהול העצמי שלהן (מועצה מורכבת מתלמידים, מרצים ובכירים לשעבר). בליל 29 ביולי, אחרי שביתה, הצבא נכנס לפקולטות החשובות ביותר - לרבות מדעים מדויקים, רפואה, פיזיקה ופילוסופיה. התוצאה היתה 400 עצורים ושריפת מעבדות וספריות.
בחודשים שלאחר מכן היגרו 301 פרופסורים באוניברסיטה ביניהם 215 מהם היו מדענים. 166 עזבו לאוניברסיטאות במדינות אמל"ט אחרות; עוד 94 היגרו לאוניברסיטאות בארה"ב, קנדה ופורטו ריקו; 41 הנותרים התיישבו באירופה. בין אלו שברחו היה סזאר מילשטיין, זוכה פרס נובל לרפואה ב־1984, שברח לבריטניה וקיבל את ההוקרה הכי נחשקת כאזרח בריטי, יחד עם פרופ' מנואל סדצקי, שב־1961 הביא והפעיל את המחשב הראשון בארגנטינה ונחשב לאב המחשוב של אותה מדינה, עד שכאמור נאלץ, בגלל נטייתו הפוליטית, לעזוב כמה וכמה פעמים את המדינה.
הסיפור הארגנטינאי ממחיש כמה וכמה לקחים אך בעיקר לקח מרכזי אחד: כדי לגרום לפגיעה אנושה בפיתוח הכלכלי־טכנולוגי של אומה, אין צורך בבריחה של מיליוני מוחות - אלא מספיק כמה עשרות מוחות כדי להשיג חורבן והרס מיידי. אחד הכלכלנים הבכירים בישראל הציע את החישוב הבא: יש כ־7,000 חברות הייטק בישראל, כאשר יש לכל הפחות בין 2 ל־3 אנשים שבלעדיהם אותה חברה איננה יכולה להתקיים ולהתקדם והם בעלי ה־X פקטור שהביאו איתם לעולם. קרי, מדובר בכ־21-14 אלף איש, נתון שלא רחוק מה־13,804 בכירים שעזבו את ארגנטינה אז. וזה גם יכול להיות הרבה פחות כי דיקטטורות נוטות להעיף מוחות יצירתיים במיוחד כמו מילשטיין וסדצקי. המסקנה השנייה היא כי אף שהנזק של בריחת מוחות הוא אדיר, הוא אינו מיידי. עד סוף תחילת שנות ה־70 ארגנטינה היתה עדיין בין 25 הכלכלות החזקות בעולם, והיום היא בעשיריה השמינית, ועדיין בדרך למטה.
