"השיא המשמעותי של ההפגנות נגד ישראל עוד לפנינו"
"השיא המשמעותי של ההפגנות נגד ישראל עוד לפנינו"
בשבוע האחרון ההפגנות האנטי ישראליות באוניברסיטאות בארה"ב הידרדרו משמעותית לאלימות, כשמעל מאה סטודנטים נעצרו. חוקרות ישראליות מזהירות כי הרדיקליזציה בקמפוסים עלולה לגבות מחיר יקר, וסטודנטים ישראלים חוששים: "יש תחושה של אזור מלחמה"
קריאות לאינתיפאדה גלובלית, סטודנטית שהוכתה עם דגל, שלטים שמהללים מחבלים, התעלמות מסטודנטים ישראלים – אלו רק חלק מהדברים שאיתם נאלצים להתמודד ישראלים ויהודים שלומדים או חוקרים באוניברסיטאות הנחשבות ביותר בארה״ב מאז 7 באוקטובר.
בשבוע האחרון חלה הידרדרות משמעותית, עם הפגנות סוערות וערי אוהלים באוניברסיטאות קולומביה וייל, וסטודנטים שדורשים בין היתר מההנהלה להסיט השקעות מישראל. בשיחה עם ״כלכליסט״ חוקרות ישראליות מזהירות: יכול להיות שזאת רק ההתחלה, הרדיקליזציה בקמפוסים עלולה עוד לגרור מחיר יקר.
ד"ר לירם קובלנץ, מרצה אורחת בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת ייל, חוקרת בכירה וראש דסק אנטישמיות וימין קיצוני גלובלי במכון למדיניות נגד טרור (ICT), אוניברסיטת רייכמן, עוקבת בחודשים האחרונים אחר המחאות הפעילות נגד ישראל בקמפוסים ואחר הנעשה ברשת. היא מזהה רדיקליזציה משמעותית, שזולגת מהשיח ברשתות החברתיות, לטענתה, לערי האוהלים שהוקמו באוניברסיטאות קולומביה וייל.
״האלימות המילולית והפיזית בימים האחרונים תפחה בצורה מאוד מאוד משמעותית. סטודנטים מרגישים הרבה פחות בטוחים להיות בקמפוס״, היא אומרת. ״מאז 7 באוקטובר אנחנו רואים עלייה ברמת האנטישמיות בקמפוסים. זה כמו תאי טרור רדומים. תיאוריות קונספירציה נגד היהודים מופצות בהפגנות. כרגע אני מגיעה ורואה כל הדרך גרפיטי נגד ישראל. יש אי־נוחות להסתובב עם סממנים יהודיים.
"למשל, הקימו עיר אוהלים בייל, העתיקו מקולומביה. יש שם מאות סטודנטים שמתגודדים, קוראים קריאות. לא נתנו לסטודנט יהודי לעבור שם. סטודנטית יהודייה רצתה לצלם, ומפגין עם מקל של דגל פלסטין דקר אותה בעין. היא נזקקה לטיפול רפואי.
״המתמחים שעובדים איתי ואני מנתחים רשתות אלטרנטיביות של הימין והשמאל הקיצוני כדי לראות מה קורה שם. אנחנו רואים ממש את השמחה לאיד. מהללים מאוד את מה שחמאס עשה. היום לא צריך להיות חלק מארגון כדי לעבור רדיקליזציה. שואבים את הכל מהרשתות החברתיות. המשמעות היא רדיקליזציה הרבה יותר מהירה וגדולת היקף וזה יכול להוביל גם לאלימות בהמשך, כי מאוד קל גם למצוא ככה את קבוצת השייכות שלך.
"באוניברסיטאות זה ממש אותו הדבר. ברגע שסטודנטים נחשפים לכל האלימות המילולית הזו, לתיאוריות קונספירציה ולשקרים, זאת פשוט סכנה עצומה. הם נהנים להגן על משהו אחר. צריך להסתכל בראייה אסטרטגית ולטפל בשורש של הדבר הזה. אחרת, בעוד כמה שנים, העולם יפנה בגלל האנשים האלה עוד יותר נגד ישראל״.
מ׳, עמיתת פוסט־דוקטורט בייל, זוכה לכתף קרה מחבריה בקמפוס ונאלצת להסתיר את זהותה. היא מבהירה שהאיום המשמעותי הוא דווקא על יכולתם של האקדמאים הישראלים להתקדם. ״אחד הקולגות קרא השבוע לכולם בקבוצת ווטסאפ לבוא להפגנות ואמר שהוא גאה בסטודנטים שלו שמגיעים. כתבתי שלא לזה נועדה הקבוצה, ושאני מקווה שהוא לא מפלה בין הסטודנטים על הרקע של מי שמגיע להפגנות ומי שלא. כמובן שכולם היו נגדי בקבוצה״.
"הקמפוס הוא סביבה עוינת לישראלים"
שני גרנות ועומר לובין, בני זוג, וילדם בן ה־3, נמצאים בימים אלו באוניברסיטת קולומביה, שם משלים לובין לימודי תואר שני. בחצי השנה האחרונה נאלצים השניים לחצות את הקמפוס דרך הפגנות סוערות נגד ישראל ולאחר שנעצרו 108 סטודנטים בהפגנות שהפכו אלימות, המצב אף הידרדר. ״בימים האחרונים כל השיעורים עברו לזום כי הקמפוס הוא סביבה עוינת ומפחידה לסטודנטים הישראלים. הבן שלנו הולך לגן של האוניברסיטה וגם משם הם לא יוצאים החוצה בגלל האווירה הקשה בחוץ – הפגנות אגרסיביות ומאות שוטרים. יש תחושה של אזור מלחמה״, אומרת גרנות.
לדבריה, "יש הרבה מרצים שמעורבים בדבר הזה. הם העבירו את שעות הקבלה שלהם למדשאה, הם צועדים איתם, עוזרים לארגן את ההפגנות. לא האמנתי ששיח כל כך אנטישמי ושנאה כזאת כלפי ישראלים באשר הם זה משהו שאפגוש בימי חיי. התחושה היא שהדבר הזה יצא מכלל שליטה. לחופש הביטוי אין מגבלה, אנטישמיות זה חוקי, שנאה של ציבורים זה חוקי. יש כאן מוסר כפול שזועק לשמיים. אם מישהו היה הולך עם שלט שמבזה אנשים בצבע עור שונה או מגדר אחר, הוא היה מסולק והפגנות כאלו לא היו מתקבלות. סטודנטים ישראלים שהתקבלו לקולומביה ומתייעצים איתנו האם להגיע או לשנות תוכניות, כי האווירה כאן כל כך מגעילה".
גרנות מוסיפה כי בחצי השנה האחרונה נאלצים השניים לחצות את הקמפוס דרך הפגנות סוערות נגד ישראל, שלטים וקריאות כמו "מהנהר לים פלסטין תהיה ערבית", "ישראל היא מדינה אונסת", "גלובליזציה לאינתיפאדה" ו"כשאנשים נמצאים תחת כיבוש, התנגדות היא מוצדקת".
לובין אומר שהמצב הנוכחי פוגע ביכולתם של הסטודנטים לקיים שגרת למידה: "היה שיעור שנפתח השבוע בזום בשאלה ׳איך כולם מרגישים׳. סטודנטים מהמחאה דיברו על זה שהם נפגעו מזה שנפגע להם חופש הדיבור, כשיש אנשים שפוחדים ללכת בקמפוס. סגרתי את המצלמה ולא דיברתי כל השיעור. זה משפיע על היכולת שלך להתרכז ולעשות דברים בקמפוס. קיבלנו מייל עכשיו שישנו לנו את צורת הבחינות בגלל זה.
"אני גם בהחלט מרגיש טינה מסטודנטים. כישראלי אתה החשוד המידי, לא משנה מה הדעות שלך. אם אתה ישראלי אתה תומך בג׳נוסייד, מבצע אותו בעצמך, אתה בעד רצח של ילדים ובזה אתה עסוק. זה הנחת היסוד שלהם על הישראלים. זה גורם לי בעיקר להרגיש דחייה וזלזול לאנשים האלו. הם נמצאים בקולומביה והשיח שלהם כל כך פשטני והרסני. מתעלמים ממני הרבה פעמים רק כי אני ישראלי, לא מזמינים לאירועים, ולא מנסים גם להבין את השחקן הישראלי בסיפור הזה. ואלו אנשים שמתיימרים להיות מקבלי החלטות בעתיד והרבה מהם מחרימים ישראלים על רקע זה שהם ישראלים. זה כל כך ילדותי ושייך לטיקטוק. זה מאוד מתסכל".
"דחו מאמר שלי עם טענות שבכלל לא קשורות לתוכן"
מ׳, עמיתת פוסט דוקטורט באוניברסיטת ייל שהעדיפה לא להזדהות, קיוותה שהשנה הזו תיראה אחרת. אך מאז 7 באוקטובר היא זוכה לכתף קרה מחבריה בקמפוס, ונאלצת להלך בין הטיפות ולהסתיר את זהותה. ״אני מרגישה בודדה. זאת הרגשה נוראית שכל הקמפוס נגדי, שאני מתביישת לומר מאיפה באתי. בימים האחרונים יש החמרה רצינית״.
מ׳ לא חוששת אמנם מאלימות, אבל מבהירה שהאיום המשמעותי הוא דווקא על יכולתם של האקדמאים הישראלים להתקדם. "אחד הקולגות קרא השבוע לכולם בקבוצת ווטסאפ לבוא להפגנות ואמר שהוא כל כך גאה בסטודנטים שלו שמגיעים. כתבתי שזו הודעה מעליבה ושלא לזה נועדה הקבוצה, ושאני מקווה שהוא לא מפלה בין הסטודנטים על הרקע של מי שמגיע להפגנות ומי שלא. כמובן שכולם היו נגדי בקבוצה הזו".
היא מציינת כי ״הבעיה היא לא עם האלימות, אלא עם זה שמחרימים ישראלים ולפעמים זה זולג ליהודים בשדות האקדמיה. אנשים מתנועות חברתיות שדיברתי איתם פשוט הפנו את הגב והסתובבו, לא אחד ולא שניים. יש לי מאמר שנדחה כבר כמה פעמים עם הערות על זה שאיך אפשר לכתוב על ניסוי שנעשה במזרח התיכון בלי להתייחס לקונטקסט המזרח תיכוני, טענות שבכלל לא קשורות לתוכן. זה חרם סמוי ולא סמוי שאקדמאים חווים.
"אני מרגישה בטוחה כרגע, אבל אני לא אעבור ליד עיר האוהלים של המחאה. זאת גם לא הרגשה נעימה לראות כל כך הרבה אנשים שהולכים כאות מחאה עם כאפייה או את כל הקמפוס מוצף בשלטים שקוראים להחרים את ישראל. זאת הרגשה נוראית ואני חושבת שמעורבת בזה אנטישמיות. אני לא רואה שקוראים להחרים למשל חברות אופנה שמשתמשות בכותנה שמייצרים האייגורים בעבדות בסין, אני לא רואה שקוראים להחרים את רוסיה או שמישהו מגייס תרומות מזון לסודן. יש קריאות לעצירת המלחמה, אין קריאה לשחרור החטופים. תמיד איכשהו אין בעיה עם יהודים אבל יש בעיה עם דברים שקשורים ליהודים״.
"מ־7 באוקטובר אנחנו חווים לא מעט תקריות אנטישמיות ואנטי־ישראליות. אנחנו חוששים שההפגנות בארה"ב יתפשטו גם אלינו לאנגליה", כך אומרת דוקטורנטית ישראלית מאוניברסיטת אוקספורד שהעדיפה לא להזדהות. הסטודנטים הישראלים באוקספורד מכוונים את הביקורת כלפי מוסדות האוניברסיטה היוקרתית: "היו תקריות אנטישמיות רבות והאוניברסיטה לא מטפלת. מנגנון הגשת התלונה מבוזר ומורכב, לא מגן על המתלונן מפני היחשפות, כך שכמעט ואין תלונות. נאלצנו להקים מוקד עצמאי שלנו". פרויקט התלונות העצמאי צבר עד כה כ־50 תקריות אנטישמיות.
מ־7 באוקטובר התקיימו עשרות אירועים פרו־פלסטיניים בחסות האוניברסיטה ובהנחיית הסגל, אחד האירועים אף הונחה על ידי מרצה שפרסם מאמרים בניחוח אנטישמי דוגמת "ישראל אשמה בעליית הניאו־נאציזם באירופה".
גם לאוניברסיטת אוקספורד, שמזוהה עם מלגת רודס היוקרתית שמטפחת מנהיגות לעתיד, חדרו הרוחות האנטי־הישראליות. מלגאי התוכנית החלו להחתים עצומה לפיה המלגה לא תקבל כספים מישראלים, כשהמשמעות היא שישראלים לא יוכלו להשתתף. בשרשור פנימי סביב ההצעה, השמיעו המנהיגים לעתיד פנינים אנטי־ישראליות כמו "לא מגיע לישראלים להתאבל על 7 באוקטובר כי הם פריבילגים".
ד"ר שלומית ווגמן־רטנר, סמנכ"לית ב־Rapyd, עמיתה בהארוורד ובעברה ראש הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור במשרד המשפטים, מעריכה שעוד לא הגענו לשיא של ההפגנות נגד ישראל בקמפוסים ברחבי ארה"ב. "השיא עוד נמצא לפנינו. בעוד כשבועיים מתקיימים טקסי הסיום של הסטודנטים ובהם יש נואמים גם מקרב הסטודנטים וגם מרצים חיצוניים. יחד עם מזג האוויר הנוח אפשר להניח שהאתגר המשמעותי לפנינו".
התורמים צריכים לחשוב על היום שאחרי
אף שבימים אלה היא לא נמצאת בהרווארד, ווגמן־רטנר טוענת שהתשתית למחאה האנטי־ישראלית בקמפוסים הונחה מזמן. "אני לא סטודנטית באוניברסיטה, אבל לפני 20-15 שנה עשיתי דוקטורט בייל וראיתי את מה שקורה. היחס לישראלים אז היה מאוד ברור ושלילי בהרבה מאוד הקשרים. לכן המצב היום לא תפס אותי בהפתעה. מאז תחילת המלחמה שמעתי על סטודנטים ישראלים ויהודים שמרגישים שיתר הסטודנטים התרחקו מהם".
איך זה בא לידי ביטוי?
"באוניברסיטאות העילית בארה"ב יש המון אירועים בקמפוס, על בסיס יומי, שמציעים לסטודנטים ארוחות ערב וצהריים ופעילויות, מעין תחרות על הקיבה של הסטודנט, ותוך כדי מועברים תכנים אנטי ישראליים. זה קורה כשמנגד בישראל לא מוצבת אלטרנטיבה. התנועות הפרו פלסטיניות ממומנות במיליארדים וסכום ניכר מהכסף מגיע מקטאר, שהיא גם תורמת משמעותית וגדולה לאוניברסיטאות בארה"ב".
מאז שהחלה המלחמה מספר תורמים יהודים בולטים החלו למשוך את הכסף שתרמו לאוניברסיטאות האמריקאיות, אך ווגמן־רטנר לא בטוחה שמדובר במהלך נכון. "מתפנה מקום דווקא לזרמים אנטי־ישראליים. במקום למשוך את הכסף אפשר להתנות את התרומות בתכנים מסוימים שיילמדו".
נשמע כמו פגיעה בחופש האקדמי.
"לא מדובר במהלך חסר תקדים. אתה כמובן לא נותן את התוכן של הקורס, אלא מגדיר את התוכניות – לא כל התוכניות והמאמרים יהיו תומכים בישראל, אך בעיניי אחת הסיבות המרכזיות למה שקורה עכשיו היא בורות. לא מזמן פורסם מאמר של חוקר אמריקאי מאוניברסיטת ברקלי שבחן את ההיכרות של 250 סטודנטים עם הסכסוך הישראלי־פלסטיני. מרבית הסטודנטים תמכו באמירה 'From the River to The Sea', אך רק 47% מהסטודנטים שתמכו ידעו על אילו נהר וים מדובר".
