פרשנותהמאבק נגד השחיתות: במקום לרדוף אחרי יתושים, עדיף לייבש את הביצה
פרשנות
המאבק נגד השחיתות: במקום לרדוף אחרי יתושים, עדיף לייבש את הביצה
הממשלה במרוץ למינוי אנשיה לשירות הציבורי בלי קשר לכישוריהם, ועדיף כממלאי מקום צייתנים. במינוי נציב שירות המדינה רמז לה בג"ץ כי מעשיה משיקים לשחיתות, ובמינוי מ"מ יו"ר מועצת הרשות השנייה היא פוגעת באזרח
1. אילו, במובן הרעיוני והמטפורי, היה נולד בן לדוד אמסלם ומירי רגב, הוא היה המועמד המושלם לנציב שירות המדינה. החלטת ממשלת נתניהו להשתלט על מינוי הנציב מכינה את הקרקע לילד הזה. היישר מהאנשים שהביאו לנו את ההשתלטות על הג'ובים ברשות החברות ונבחרת הדירקטורים, את שיטת הרמזור, את "בשביל מה יש לנו נציב אם אנחנו לא שולטים בו" - כדברי מ"מ נשיא העליון יצחק עמית.
אלא שהפעם שופטי בג"ץ הגיעו מוכנים. הם למדו את הלקח מהשגיאה בבג"ץ בחירת הנשיא לעליון שבו לא קצבו תאריך ואיפשרו לשר המשפטים לשלוף את מיטב הטריקים הנכלוליים כדי לעכב ולדחות. בדיון בשבוע שחלף הם תחמו לממשלה תאריך יעד - 28 באוקטובר - כדי להביא הצעת חילופית.
כל אחד משלושת השופטים הצטייד בטקטיקה אחרת. עמית חילץ מנציג הממשלה בדיון, עו"ד דוד פטר, הודאה שהנציב אינו משרת אמון ממשלתית; השופט נעם סולברג דחק בו להסכים לכל ועדה או מנגנון חלופי שיבחן את הכשירות וההתאמה של המועמד, ולא רק את טוהר מידותיו; המהלך של השופטת דפנה ברק־ארז נבלע קצת, אבל הוא מעניין. העותרים תקפו את החלטת הממשלה ב"אי־סבירות קיצונית". ברק־ארז הציעה להם עילה חזקה יותר - "שיקולים זרים". אי־סבירות פירושה בעיקר "לא יעלה על הדעת" ואילו שיקולים זרים זה כבר משיק לשחיתות. "שיקולים זרים קשה יותר להוכיח אבל כאן זה בילד־אין", אמר עמית. אילו קליגולה היה ממנה סוס לקונסול זה בלתי סביר, אבל כשמינה את סוסו האישי, אלה כבר שיקולים זרים. את המהלך של ברק־ארז ניתן לפרש בכמה מובנים. אחד מהם הוא להעביר לעמדת הרוב את הקולגה סולברג, שלא ממש חובב את עילת הסבירות, במיוחד כשמנסים להדביקה להחלטות ממשלה.
הדיון נגע בלגיטימיות של הממשלה לקבוע מדיניות באיוש משרות בכירות. עו"ד רונן ברומר מההסתדרות דיבר על הייצוג הנשי: "הנתונים מביכים, רק 12.5% מהמשרות המקבילות למנכ"ל הן נשים". נציג הממשלה השיב שמדיניות יכולה להיות לא רק שוויון לנשים אלא "שוויון הזדמנויות", שיכול להתפרש גם כקידום אוכלוסיות שנמנות עם מצביעי הממשלה ולא ה"צפונבונים של לפיד", כהגדרת אמסלם את נבחרת הדירקטורים. מהלך דומה אפשר לזהות במקום אחר: מבית המשפט העליון פרשו שתי נשים, אסתר חיות וענת ברון, ולשר המשפטים יריב לוין יש רק מועמדים גברים להחלפתן בגלל העדפתו המכרעת את מועמדי קהלת. הייצוג הנשי מעניין את הקואליציה הזו עוד פחות מהחטופים. אבל יש חריגים, כמו ד"ר אודליה מינס.
2. הפסדה של היועמ"שית בבג"ץ בעתירה נגד מינוי מינס למ"מ יו"ר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו נחגג ברוב עם ברחבי הממשלה והקואליציה. השופרות הריעו, הבקלאוות חולקו. שר התקשורת שלמה קרעי קרא לה "הביתה, עכשיו". החשבונאות הזו תשרת תמיד את הממשלה במטרתה להיפטר מגלי בהרב־מיארה. אם היא זוכה בבג"ץ, אז גם היא וגם השופטים הם אויבי הממשלה והמשילות; אם היא מפסידה, כמו בבג"ץ מינס, אז היא הסכנה שיש להסירה, והשופטים "ניצלו" מהכשת הרעל. ליועצת אין מוצא והצלה. היא תמיד במצב של הפסד.
בעניין מינס היא יכולה היתה לוותר. מותר גם לתעדף מאבקים ולהתרכז בעיקר. אבל חשוב להבין על מה נלחמה היועצת: נגד הפרקטיקה הפסולה, המתרחבת, של מינוי ממלאי מקום בשירות הציבורי, בכל מקום שאין לממשלה מועמד שעומד בתנאי הסף. וזה מאפשר לה להשיג שתי מטרות: גם למנות חסרי כישורים (ויש לה הרבה מאלה), וגם למנותם כ"ממלאי מקום" שתלויים בה ואינם נהנים מהעצמאות שממנה נהנים מינויי הקבע.
בג"ץ דחה את עמדת היועצת מהטעם ש"התנאי היחיד שבו נדרש לעמוד מועמד למ"מ יו"ר המועצה, הוא היותו חבר המועצה", ובתנאי הזה מינס עומדת. היועצת הפסידה, אבל גם ניצחה, כשהשופט סולברג גינה את ריבוי המשרות בשירות הציבורי שמנוהלות בידי "ממלא מקום". הוא גם טרח למנות את המינויים הזמניים: מנהל רשות החברות, מעל חצי שנה; יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, זה כשנה וחצי; מנכ"ל המועצה להשכלה גבוהה, זה כארבע וחצי שנים; המדענית הראשית במשרד החינוך, מעל לשנתיים וחצי ועוד ועוד. "איכות השירות הניתן, בסופו של דבר, לאזרח — נפגעת", קבע סולברג.
3. בעתירה נגד מינוי הנציב מתייצב סולברג בצד של היועצת. בעניין מינס הוא הכשיר מינוי פסול, וביום למחרת הוא כבר דחף למנגנון שיבטיח מינויים ראויים. בהקשר אחר אבל דומה של ביעור השחיתות, אמר פעם היועמ"ש מני מזוז שעדיף לייבש את הבִיצה מאשר לרדוף אחרי היתושים. והנמשל הוא שעדיף לטייב את נציבות שירות המדינה מאשר להתמודד שוב ושוב בעתירות לבג"ץ נגד מינויים כושלים, פוליטיים או זמניים. ובכל זאת, הממשלה לא אמורה להיות מודאגת. כמו במינוי יועצים משפטיים, גם נציבי שירות מדינה ימשיכו להתמנות מבין מועדפיה. העין של ועדה כלשהי - איתור, מינויים, מייעצת - תבטיח לכל היותר שהמועמד הזה איננו טוטאל לוס. לפעמים, צריך להסתפק בנחמות קטנות. כמו בפעם הקודמת שבה נפסלה עפרה ברכה, שלא עמדה בחמישה מששת התנאים וועדת המינויים בחרה בפרופ' דניאל הרשקוביץ. כואב, אבל פחות, כהיפוך שם שירו של יהודה פוליקר.
