פרשנותמפלג את המשפחות, לוקח הימורים מסוכנים: נתניהו מאיים על החטופים ועל כולנו
פרשנות
מפלג את המשפחות, לוקח הימורים מסוכנים: נתניהו מאיים על החטופים ועל כולנו
אחד מ"הישגיו" של נתניהו הוא צביעת מאבק משפחות החטופים כאקט פוליטי, ופיצולו לעוד אחד מהשסעים שהוא כל כך מתמחה בהם בחברה הישראלית. נתניהו מסכל שוב ושוב עסקאות, מפקיר חיי אדם, ומהמר על גורל החטופים בחיסולים שעלולים להבעיר את המדינה
בהדרגה אנו נחשפים לתהום הפעורה בין ראשי מערכת הביטחון לראש הממשלה בנימין נתניהו בשאלת החטופים. על התסכול והכעס שלהם מהדרך שהוא מחרב כל ניסיון לקדם את המשא ומתן. לעת הזו הם נמנעים מלפרוק בפומבי את מררתם כלפי נתניהו שמצדו מאשים אותם ברפיסות כדי להעמיס עוד ועוד תנאים שיכשילו את העסקה.
בשבוע הבא, דיווח אמנון אברמוביץ בחדשות 12, יקום אחד מאנשי המקצוע שעוסקים בעסקה וימסור לציבור דין וחשבון. עד כה הם נמנעו, כנראה בגלל המתח הבלתי נסבל בין מחויבותם למשפחות ולסיכויים המתמעטים לשחרור יקיריהן לבין הסכנה להירשם בהיסטוריה כשותפים לגדול הפשעים שביצעה המדינה באזרחיה. לא מדובר רק בהפרת חובתה הבסיסית לשלומם וחייהם, אלא בהרבה יותר מזה — בפשע המוסרי הנתעב של הפקרתם שיטיל את כתם הקלון הגדול ביותר, על גבם ועל גב האומה.
המחאה הפוליטית של מוצאי שבת בקפלן בוטלה ונותרה רק מחאת המשפחות. ההפרדה והחלוקה בין שתי המחאות רק מעצימות את גודל הבדידות והטרגדיה. את הפיכת המשפחות לקבוצה אנושית מיוסרת שממשיכה להתקיים בשולי החברה, זועקת לבדה את מצוקותיה כאשר השיירה עוברת על פניה. השיירה הממשלתית שלא באמת סופרת אותן, וגם שיירת המחאה הפוליטית שניתקה ממנה.
וזהו אחד ה"הישגים" המובהקים של נתניהו — צביעת וזיהום מאבק המשפחות כאקט פוליטי, ופיצולו לעוד אחד מהשסעים שהוא כה התמחה לקרוע בחברה הישראלית. ה"הישג" הזה מאפשר לשופרות לשפוך עליהן רעל, לתעדף את עסקאות החטופים לתחתית רשימת היעדים ולתקוע כל התקדמות במשא ומתן. וגם, לסכן ולחשוף את החטופים לנקמה והתעללות כתגובה להתעללות "גיבורינו" במחבלים השבויים. התעללות שזכתה לגיבוי שותפיו הפוליטיים.
ברשימת האסונות והמחדלים שהוא המיט עלינו, הפקרת החטופים, סבלם ומותם, מטפס לראש הרשימה. באמצעות החיסולים, נתניהו מהמר בהבערת המדינה והרחקת סיכויי העסקה לשחרור חטופים
הדיון הזה נרתם, כמקובל, לפוליטיקה הנחותה שלנו. עמדת נתניהו כלפי המשפחות והחטופים קשורה בשרשור כפול: הראשון, לשרידות הקואליציה והממשלה. השני, לכריכת השרידות הזו בסמוטריץ' ובן גביר שמכתיבים את העמדה הלעומתית, העוינת, לשחרור החטופים. אם שני השיקולים האלה — המחויבות לממשלה ולכהניסטים - אכן מכתיבים את עמדת נתניהו, הרי שברשימת האסונות והמחדלים שהוא המיט עלינו, הפקרת החטופים, סבלם ומותם מטפסים לראש הרשימה, והרשימה הזאת כידוע אינה קצרה.
יכולתן של המשפחות להותיר את זעקתן בראש סדר היום הציבורי מותנית בכמה גורמים: בעדיפות שהתקשורת מדרגת את מאבקן; במשקל היחסי שראשי מערכת הביטחון מפעילים למענן; במסה הפוליטית שמוכנה להתגייס עבורן; ובנכונות של הציבור להצטרף אליהן. בכל הגזרות האלה ניכרות שחיקה ועייפות שמאפשרות לנתניהו להתייחס לחטופים ולמשפחות כעוד כדור שניתן לשחק בו. כעוד דגל שניתן להניף ולקפל לפי הצרכים המשתנים שמתנדנדים בין שרידות הממשלה לבין המשך המלחמה. 115 חטופים, חיים ומתים, חיים שהפכו למתים וחיים שחלילה עוד יהפכו למתים - תלויים בהתמשכותם של שני אירועים מתגלגלים, נוראיים כשלעצמם — הממשלה הזו והמלחמה שמזינה אותה.
ועכשיו, איום ההתלקחות האזורית מלכד את גורלנו עם גורלם. באמצעות החיסולים, נתניהו מהמר בהבערת המדינה והרחקת סיכויי העסקה. סימה שיין, לשעבר רח"ט מחקר באמ"ן, אמרה שמוטב היה לדחות את חיסול הנייה, לא לבצעו על אדמת איראן, ולא לפני עסקת החטופים. בדיוק כמו משוואת המלחמה־חטופים שמונחת על השולחן: לעצור, לשחרר ולחזור בהמשך להשלמת המשימה. החיסול הזה שהוא מופת של יכולת־על טקטית, עלול להתברר כהימור אסטרטגי אסוני.
