דרוש: קבינט כלכלי חברתי לאומי
דרוש: קבינט כלכלי חברתי לאומי
אחד ההישגים החשובים ביותר בביקורו של נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, היה הסיוע הצבאי הנאמד בכ-14 מיליארדי דולרים, שווה ערך לסיוע השוטף שאנו מקבלים מארצות של הדוד סם במשך ארבע/חמש שנים תמימות. ייתכן אף כי בהמשך עוד יוגדל הסיוע כהנה וכנה.
בהחלט בשורה חשובה ביותר, אולם דווקא בזמנים טרופים אלה, נשאלת ביתר שאת השאלה איך זה שהפוליטיקה הישראלית מתאפיינת זה שנים רבות בבזבוז משווע של מיליארדים רבים מידי שנה המוענקים כאתנן קואליציוני, ביקורת חריפה אמנם יש אולם "הכלבים נובחים והשיירה עוברת".
יתרה מכך: העובדה שישראל הולכת ונסוגה משנה לשנה במחויבויות הבסיסיות שלה לאזרחיה וקיים פער הולך וגדל בין הפן ההצהרתי של פוליטיקאים לבין המציאות בפועל, הינו תוצר מובהק לא רק של בזבוזים של סכומי עתק שמגיעים למקומות הלא נכונים, אלא בראש וראשונה תוצאה של אי קביעת סדר יום ויעדים כלכליים וחברתיים ברורים, הן לטווח הקצר ובמיוחד לטווח הארוך.
ישראל ממוקמת במקום האחרון בין כל מדינות ה-OECD בתוצאות מערכת החינוך במתימטיקה ובכלל. לכאורה מדובר בנתון הידוע לכל, אולם אם נשווה את ההישגים שהיו לפני 50 שנה, נמצא כי אז מוקמנו בין המדינות המובילות בעולם. נסיגה זו איננה מקרית.
ישראל ממוקמת גם במיקום שהינו למטה מהממוצע העולמי ברמת שרותי הבריאות, זאת למרות שאין עוררין על כך שהרופאים בפרט והסגל הרפואי בכלל, נחשבים לבין הטובים בעולם, ואולי אף הטובים ביותר. רמת השרות הולכת ופוחתת כלל שנצא מ"מדינת תל אביב" לעבר הפריפריה וכך גם נתוני התחלואה והתמוה. מצב זה אינו מקרי.
ישראל הולכת ומתדרדרת בכל מה שקשור לנושא הדיור לאזרחיה. אם, לדוגמא, בשנות ה- 80 של המאה הקודמת, כשהיינו לכאורה עניין הרבה יותר, לכ-80 אחוזים מהתושבים הייתה דירה בבעלות, כולל דיור ציבורי ודמי מפתח, כיום מדובר בקושי ב-65 אחוזים ואחוז זה אף הולך ופוחת משנה לשנה. גם נסיגה זו איננה מקרית.
ישראל ממוקמת זה שנים רבות בתחתית מדינות ה-OECD, כולל גם לא מעט מדינת עולם שלישי, בכל מה שקשור למערכת התחבורה הציבורית. נושא זה, אדגיש, איננו מתבטא רק בנגישות תחבורתית מהבית למקום העבודה, אלא משפיע באופן דרמטי על איכות החיים של מיליוני ישראלים ומבזבז מיליארדים מידי שנה, בשל הפקקים האין סופיים בבוקר ובערב ובמשך היום כולו.
ישראל ממוקמת במיקום בעייתי ביותר בכל מה שקשור לעוני. עובדה זו באה לידי ביטוי בעיר הבירה, ירושלים, שהינה הענייה ביותר בארץ ואחת הבירות העניות ביותר לא רק בעולם המערבי. בקרב מגזרים שונים, דוגמת חרדים, ערבים ותושבי פריפריה, אחוזי העוני גדולים פי כמה.
גם, כמובן, החלוקה הלא שווה בעליל של הנטל, הן בנושא הגיוס לצבא/שרות לאומי והן בשוק העבודה, משפיעה באופן משמעותי ביותר על נתוני הצמיחה שלנו. טובי הכלכלנים, כולל נגידי בנק ישראל, חישבו זה מכבר שאם סקטורים אלה היו שותפים מלאים לכלכלת ישראל, אזי היינו ממוקמים באחד המקומות הגבוהים בתבל.
עובדה זו מחייבת אותנו, ב"שש אחרי המלחמה", להתעשת לא רק בכל מה שקשור לפתרונות צבאיים ומדיניים, אלא גם להקים קבינט כלכלי לאומי שיכלול לא רק פוליטיקאים, אלא אנשי מקצוע מומחים בכל התחומים הרלוונטיים.
על אותו קבינט יוטל לשרטט את האסטרטגיה ואת היעדים הנדרשים בכל תחום ותחום ולסמן מטרות ברורות: שתוך עשור, לא יותר מכך, תחזור מדינת ישראל ותכבוש את מקומה הראוי והטבעי בצמרת מדינת העולם המערבי, הן כלכלית, הן חברתית והן מהפן של שיוויון מלא בנטל!
*כותב המאמר רוני מזרחי הוא נשיא לשכת הקבלנים ובעלי קבוצת "מזרחי ובניו"
