דעהרפורמת לוין - לא באמת כמו באמריקה
דעה
רפורמת לוין - לא באמת כמו באמריקה
חלק מהשינוי שיחול במערכת המשפט לפי הצעת שר המשפטים, הוא מתן שליטה מלאה לממשלה במינוי השופטים באמצעות רוב לקואליציה בוועדת המינויים. אולם ההצעה לא באמת נשענת על המודל האמריקאי שמלא באיזונים ובלמים, ולכן היא כה מסוכנת
אחת ה"רפורמות" המרכזיות של שר המשפטים החדש, יריב לוין, היא מתן שליטה מלאה לממשלה במינוי שופטים, באמצעות רוב של נציגי הקואליציה בוועדה שבוחרת אותם. מגיני הרעיון טוענים שהוא נשען על המודל האמריקאי - ואכן, בארצות הברית מינוי השופטים הפדראליים נעשה בידי הנשיא ובאישור הסנאט, שנשלט בדרך כלל בידי הנשיא. ובכל זאת, ההשוואה הזו פגומה מיסודה.
ראשית, ישראל נעדרת הגנות ומערכת של איזונים ובלמים שפותחו בארצות הברית. שם יש חוקה כתובה נוקשה, שני בתי קונגרס, זכות וטו נשיאותית וחלוקת סמכויות בין המדינות ובין הממשל המרכזי. כתוצאה מכך, בעוד מערכת המשפט האמריקאית מאופיינת בביזור סמכויות בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת של הממשלה, בישראל ראש הממשלה שולט בקואליציה, והקואליציה שולטת בכנסת. המשמעות היא שישראל מתחילה בגירעון דמוקרטי מסוכן לעומת ארצות הברית, שכן דה פקטו יש לה רק שתי רשויות ואין לה חוקה.
לפי השיטה הנוהגת בישראל כיום, על חברי הוועדה למינוי שופטים להגיע לפשרה שכן לאף אחת מהקבוצות המיוצגות בוועדה (חברי קואליציה, חברי אופוזיציה, שופטי בית המשפט העליון, וחברי לשכת עורכי הדין) אין רוב בוועדה. דבר זה מביא לבחירת שופטים על בסיס מקצועי ולא על סמך השתייכות פוליטית. ההצעה החדשה מעניקה לקואליציה (בפועל לראש הממשלה) את הסמכות למנות כל מועמד ללא צורך בגיבוש הסכמות בוועדה. זה, ללא ספק, יביא למינוי שופטים משיקולים פוליטיים לא ראויים. ובפרספקטיבה רחבה יותר - באמצעות השתלטות על המינויים ברשות השופטת, לוין מנסה לצמצם עוד יותר את מספר הרשויות דה-פקטו לאחת בלבד.
הסיבה השנייה לכך שההשוואה לארה"ב פגומה מן היסוד היא שכאשר משווים את השינויים המוצעים בישראל לשיטת המינויים בארצות הברית, חשוב לבחון מה קורה ברמה המדינתית ולא ברמה הפדרלית. ישראל, אחרי הכל, היא מדינה קטנה, ולא פדרציה של חמישים. בארצות הברית קיימות שתי שיטות מינויים מרכזיות.
מדינות רבות שם משתמשות בשיטת מינויים "על בסיס כישורים", שבה ועדה דו-מפלגתית מכינה רשימה של מועמדים לשפיטה ועל הרשות המבצעת לבחור לאחר מכן את השופטים מתוך הרשימה. ביזור הכוח למנות שופטים, בדומה לשיטה הנוהגת כיום בישראל, מביא לבחירת מועמדים לשיפוט בצורה שאינה מוטה באופן גורף לטובת מושל המדינה, אלא על סמך הכישרון המשפטי של המועמדים. הצעת לוין דומה יותר לזו שנהוגה במדינות בארצות הברית שבהן מושל המדינה שולט על בחירת השופטים.
מחקרים אמפיריים הראו כי שיטת מינויים "על בסיס כישורים" מייצרת שופטים עצמאיים יותר מאלה הממונים ב"שיטת לוין". באופן לא מפתיע, שופטים שמונו ב"שיטת לוין" נוטים לשקף את הנטייה הפוליטית של הרשות המבצעת, ואילו שופטים שנבחרו על בסיס כישוריהם משקפים פחות את העמדות הפוליטיות של הרשות המבצעת. מחקרים אחרים הראו ששופטים שמונו ב"שיטת לוין" נוטים יותר להעדיף את עמדת הממשלה אפילו בסכסוכים משפטיים אזרחיים רגילים שבין האזרח הקטן לבין הרשות. הם גם נוטים פחות לבקר, ואפילו נוטים פחות להסכים לקיים דיון במקרים שבהם החוקתיות של חירויות יסוד נמצאת בסכנה.
השורה התחתונה ברורה: הניסיון האמריקאי מלמד שהצעתו של לוין תביא לרשות שופטת שהיא פחות עצמאית, יותר פוליטית, יותר "שפוטה" של הממשלה ופחות מגנה על זכויות אדם בסיסיות. שר המשפטים לוין יודע את זה, ולשם בדיוק הוא מכוון.
רונן אברהם הוא פרופסור בפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל אביב, וג'ואנה שפרד, סגנית דיקן בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת אמורי
