דעהיש לגבש תוכנית סדורה למאבק באנטישמיות בקמפוסים
דעה
יש לגבש תוכנית סדורה למאבק באנטישמיות בקמפוסים
כבר חצי שנה שהסתה פרועה תופסת תאוצה בניו יורק ובמרחב האקדמי שלה, וטרם הגענו לשיא. מוחים רבים קוראים למדינה אחת ללא ישראלים ואף הצליחו להעביר חוקים בסנאט שפוגעים בישראל, ואנחנו טרם השכלנו לגבש פיתרון מסודר שייתן פייט אמיתי מהצד השני
זו תמיד תחושה מוזרה, דז'ה וו. לנכוח במצב חדש בהווה, שמלווה בתחושה שכבר הייתי בו.
אבל ביום שני בצהריים כאשר עמדתי מול רחבת הכניסה לבניין מנהל עסקים באוניברסיטת ניו יורק ומולי מאות שואגים 'אינתיפאדה', 'התנגדות בכל אמצעי היא מוצדקת' ו'תל אביב היא אדמה גנובה', ידעתי מאיפה הגיע הדז'ה וו. האקדמיה האמריקאית שמה דגש לכבד ולהכיל כל זהות באשר היא. אלא אם כן אתה ישראלי. כבר מעל ל-200 יום שישראליות היא הזהות היחידה שאינה מקנה לך את הזכויות לכבוד ולביטחון באקדמיה בארה"ב.
רשמית התחלנו את הפאזה החדשה – השתלטות על שטחים אוניברסיטאיים ושיבוש החיים האקדמאיים. במקרה ביום שני יצא שמדובר בבניין בו אני יושבת. הנהלת האוניברסיטה קיבלה החלטה להורות למשטרה לפנות את המפגינים לאחר שהכניסו לרחבה גם סטודנטים שאינם מאוניברסיטת ניו יורק. למחרת בבוקר, בית הספר החליט על כיסוי הרחבה בבטונדות כדי למנוע מוטיבציה מהמפגינים לחזור לאותה נקודה. אז כרגע בית ספר יוקרתי שקרוי על שם משפחה יהודית נראה כמו אזור מלחמה. המוחים כמובן לא הולכים לשום מקום. הם פשוט עברו לעמוד ברחוב שמוביל לכניסה האחורית של הבניין שעתה היא הכניסה היחידה, והם ממשיכים עם קריאות לאינתיפאדה. אני כותבת בזהירות את השורה הבאה: אנו רחוקים מהשיא והרע מכל עוד לפנינו. הן בהפגנות בארה"ב בכלל, ובבניין שלי בפרט.
ב7 באוקטובר חשתי פריבלגיה מהי. ישבתי בדירתי בניו יורק, בטוחה מאיומי חטיפות, סדיזם ורקטות. כמו כל ישראלית טובה בגולה, התגייסתי למשלוחי ציוד וגיוס כספים לישראל. ההפגנות כאן החלו ב-8 באוקטובר, בזמן שעוד התנהלו קרבות בעוטף. הקהילה היהודית ארגנה עצרת הזדהות עם ישראל. ברחוב ליד התקיימה הפגנה של פרו פלסטינים. בנקודת זמן מסויימת, עמדנו אחד מול השני, ובינינו מפריד כביש ומשטרת ניו יורק. החל מה-9.10 ראשי האוניברסיטאות השונות החלו לפרסם הצהרות לגבי ה-7 באוקטובר. תוך שעה עד מספר ימים, חלקם הוציאו הצהרה מתוקנת בעקבות התגובות הכועסות שקיבלו. חלק מההצהרות כללו את המילה שמהר מאד תהפוך להיות השנואה על ישראלים בארה"ב: קונטקסט. עבורנו ה-7 באוקטובר היה היום בו הזמן עצר מלכת. עבור רבים בקהילה הבינלאומית והאקדמית בפרט, מדובר בעוד אבן דרך, כואבת ואכזרית, בסכסוך של 75 שנה או 100 שנה, תלוי באיזו הצהרה אתם מסתכלים.
בימים הבאים עבדתי ברצף מול המחשב, ולכן רק ב-12.10 התחלתי להבין את חומרת המצב כאשר קיבלתי התרעות מחברים לא לצאת למחרת מהבית כי הפלסטינים בעיר מתכננים יום זעם. למה הכוונה? תהלוכות עם קריאות לשחרור פלסטין מהנהר לים, חסימת כניסה למסעדות ישראליות פופולאריות, השחתת חלונות ראווה של חנות תכשיטים שהעזה לתלות שלטי חטופים.
בקמפוס שלי השבועות הראשונים היו יחסית רגועים ביחס לקולומביה: זה התחיל בתלישת שלטי הילדים החטופים בכניסה לבניין מנהל עסקים וברחובות הסמוכים. המשיך עם מספר אירועי אלימות של בודדים לעיני המצלמה. בעוד האוניברסיטה שולחת מייל על כל פשע שמתרחש בתחומי שטחה או נגד אחד מחברי קהילתה, לא קיבלנו אף מייל רשמי על האירועים הללו. בשבוע השלישי של אוקטובר הייתה הפגנה בכיכר וושינגטון, פארק שהינו אחד מסימני ההיכר של אוניברסיטת ניו יורק, ובו קריאות 'אנו לא רוצים מדינה יהודית, אנו רוצים את כל השטח' וברקע השלט של דגל ישראל בתוך פח אשפה. האוניברסיטה הבהירה בפני מי שהתלונן בפניה, שמחזיקת השלט איננה סטודנטית במוסד שלנו. הקריאות הן חופש הביטוי לצערנו.
לא התבלבלתי, בקמפוס שלי יחסית רגוע. נכון לכתיבת שורות אלו יחסית היו פחות אירועי קיצון באוניברסיטת ניו יורק. בפועל, האוניברסיטה אינה קמפוס מגודר, אלא בניינים מפוזרים בין הווילג' ליוניון סקוור. האחרון, אזור ידוע לתחילת או סיום התהלוכות בעיר שהפכו לעניין של שגרה. חלק מהישראלים בעיר התארגנו על ידי שינוי שמם באפליקציות מוניות, הכנת סיפור כיסוי אם מישהו זר שואל אותם מאיפה הם וכמובן התרגלו לעקוף את הדרך אם הם נתקלים בהפגנות שקוראות לאינתיפאדה. אני התרגלתי ללכת עם דיסקית חטופים וחולצה מאמזון ועליה דגל ישראל.
במשך חצי שנה התרעתי בכל דרך אפשרית לבית הספר ולאוניברסיטה על ההסתה הפרועה שתופסת תאוצה בעיר ובמרחב האקדמי. לפעמים נענתי במייל אמריקאי מנומס, היה גם טלפון אחד אמפתי ממשרד הדיקן. פורסמה תוכנית 10 צעדים למניעת אנטישמיות ואיסלמופוביה שמבוססת על שיח. הרבה מהתוכניות בוטלו, הוחלט על חדשות. אולי הם הבינו עם הזמן שאין עם מי לדבר. למה הגעתי למסקנה הזו? כי ראיתי כבר עשרות הפגנות ברחוב, מאות ברשת מרחבי ארה"ב. הקריאה ל-2 מדינות אינה קיימת בהן. הם מפגינים עבור מדינה אחת, והיא איננה הולכת להכיל אותנו. יש עוד ישראלים שמתעקשים שההפגנות עוסקות ב-1967. לא שמעתי פעם אחת אזכור של השנה הזו. לא שמעתי אזכור למילה שומרון או הגדה המערבית. לעומת זאת שמעתי קריאות להפגיז את תל אביב.
מעבר לערעור הביטחון האישי של סטודנטים וסגל ישראלים בקמפוסים, יש פה בעיה חמורה יותר והיא עתידה האקדמי של ישראל: תנועות החרם כבר השיגו מספר הצלחות באוניברסיטאות. למשל אוניברסיטת מישיגן העבירה החלטה בסנאט לא לשתף פעולה תקציבית עם אף גוף שקשור לתעשיות הביטחוניות של ישראל. בהחלטה מצויין כי 'אין זו בקשה להימנע משיתוף פעולה עם חוקרים ישראלים או אוניברסיטאות ישראליות'. צריך להכיר את התרבות האמריקאית בשביל להבין שהאמירה 'אין זו בקשה' משמעותה שזה גם לא אסור. יש שיפרשו זאת כהמלצה חמה.
גרוע מכך זה חוסר המחקרים על ה-7 באוקטובר. אירוע בסדר גודל כזה ועם כל כך הרבה השלכות אמור לייצר שובל של כיווני מחקר חדשים במשפטים, פסיכולוגיה חברתית וקלינית, סייבר וסוציולוגיה, בדומה למה שקרה לאחר ה-11 בספטמבר. הטראומה הקולקטיבית שחווינו בעידן דיגיטאלי בו הכל מתועד היא שאלת מחקר. היוזמות האזרחיות האינסופיות שקמו בזריזות, מה מהן צלחו ולמה היא שאלת מחקר. כיצד הרשת החברתית הישראלית הצפופה השפיעה על העברת המידע ביום הטבח ולאחר מכן – זו שאלת מחקר. אך הדיון אינו מתקיים, לפחות לא בתחום שלי. זה פספוס מחקרי וזה פספוס תודעתי היסטורי. מאות מחקרים שיפורסמו עם פסקת פתיחה של מוטיבציה למחקר שתכלול אזכור של ה-7 באוקטובר, יסייעו למלחמת התודעה שבה כרגע אנחנו בקרב בלימה. אני לא אתיימר להגיד למה זה טרם קרה. רק אגיד מהניסיון הפרטי שלי שמעל מאמר שעוסק ב-7 באוקטובר בצורה כלשהי, מתנוסס החשש שישפטו אותו ישר כפוליטי, בעייתי ומוטה, גם אם הוא ניתוח מידע שניוני בלבד, ואם לא תזכיר את המילים ישראל ופלסטין מעבר לפעם אחת.
פניתי עם כלל הדאגות הללו לקהילה האקדמאית הישראלית והיהודית. כמוני, מאות פוסטדוקטורנטים ישראלים ברחבי ארה"ב אספו, תיעדו, הגישו תביעות, ארגנו מחאות נגד אירועי האנטישמיות ונרמול האנטי-ישראליות בקמפוסים. ניסינו לעלות מודעות לבעייתיות בארגוני ה –DE-I (Diversity, equity, and inclusion) שאינם כוללים התייחסות לקהילה היהודית כמיעוט. התרענו על מרצים שמציעים לסטודנטים שלהם נקודות קורס תמורת השתתפות בהפגנות. העניין הוא שמעבר לכך שפוסטדוקטורט הינה התקופה שחוקר צעיר אמור להיות מרוכז 200% בפתיחת כיווני מחקר חדשים ויצירת קשרים ולא באקטיביזם קיומי, האמת היא שזה פשוט גדול עלינו. אין לנו קביעות, לחלקנו כלל אין משרה, אין לנו שם ובעיקר אין לנו גב והכנה. מול הגל שסוחף אותנו ולא הולך לשום מקום צריך תוכנית סדורה לעשור הקרוב, איחוד כוחות, ובעיקר בניית נרטיב מסודר, מתואם לאקלים הנוכחי של ארה"ב, בדיוק כמו שעשו בצד השני.
בשורה התחתונה המסר הוא לממשלה, משרד החוץ, משרד החינוך, משרד התפוצות, משרד התרבות, האוניברסיטאות בישראל ולחברי הסגל הבכיר בישראל ובעולם:
תתעוררו, תתחילו לעבוד.
תכף, יהיה מאוחר מדי.
ד"ר חן פונדק היא פוסטדוקטורנטית בNYU Stern, בוגרת אוניברסיטת תל אביב. חוקרת התנהגות צרכנים, קבלת החלטות בתנאי אי וודאות ושיפוט מוסרי ברשתות חברתיות.
