משפט שדהנתניהו והליכוד מחקו לגמרי את מורשת בגין
משפט שדה
נתניהו והליכוד מחקו לגמרי את מורשת בגין
בכירי הליכוד לשעבר, מראובן ריבלין ועד דן מרידור, מזהירים מההפיכה המשטרית וכואבים את דריסת הצד הליברלי בתנועה: "הליכוד הפך לתנועה שנלחמת בכוח בכל מה שבגין עשה והאמין". ושני הגיבורים בפסק הדין שפסל את דרעי הצליחו לחדד את "ההשתק השיפוטי"
1. הליברליות נעלמה: מורשת בגין מול ההפיכה המשטרית של יריב לוין
"ריח רע של נקמנות וחיסול חשבונות. ריכוז כל הכוח במערכת הפוליטית בשם עקרון המשילות הוא דבר מאוד מסוכן", תיאר בשבוע שעבר הנשיא העשירי של מדינת ישראל ראובן ריבלין את יוזמות החקיקה של הממשלה החדשה, "בלי הפרדת רשויות לא תהיה דמוקרטיה. כאשר בגין אמר 'יש שופטים בירושלים' הוא התכוון להפרדת רשויות. בית המשפט לא זולג לכנסת והכנסת לא זולגת לבית המשפט".
ריבלין דיבר באוניברסיטת בר־אילן בכנס שנועד לעמת את מורשתו ומחשבתו של מנחם בגין עם ההפיכה המשטרית של יריב לוין. ה"רפורמה" של לוין מול הסנדק של לוין. נכון שנימול לא חייב למורשת של סנדקו, אבל במקרה זה מנחם בגין הוא לא רק הסנדק של השר, אלא מנהיגה ההיסטורי של מפלגת השלטון, הליכוד, המוגדרת כ"תנועה לאומית ליברלית", רשימה שהוקמה ברוח הערכים שעוצבו בידי בגין וזאב ז'בוטינסקי. בכנס שארגן ח"כ גדעון סער השתתפו כמה שהכירו היטב את בגין.
ריבלין כמובן ושני מזכירי הממשלה שלו פרופ' אריה נאור ושר המשפטים לשעבר דן מרידור. והיה גם אוריאל לין, יו"ר ועדת חוקה שהוביל בתחילת שנות התשעים את חקיקת חוק יסוד: כבוד האם וחירותו. "את מגילת הזכויות הובילו תמיד אנשי הליכוד", אמר, "את עיקרי חוק כבוד האדם וחירותו לקחנו מדן מרידור. אני זוכר שמפלגת העבודה התחייבה לחרדים שלא לקדם את זכויות האדם". איש מהנוכחים, יש להניח, לא הצביע לאחרונה לליכוד.
כבר ב־1952 כתב בגין על עליונות המשפט, על החובה לשמר את עצמאות המשפט. כבר אז עמד על חשיבות סמכותם של השופטים לבטל חוקים. מרידור הזכיר את השופט הראשון שביטל חוק, הנשיא משה לנדוי. הכנסת חוקקה חוק מימון מפלגות לא שוויוני שנתן יותר למפלגות הגדולות. לנדוי בפסק דין ברגמן ביטל את החוק בגלל סתירתו לעקרון השוויון בחוק יסוד: הכנסת. ואותו לנדוי, שיריב לוין מתגעגע אליו היום, פסק על הורדת התנחלות אלון מורה.
בהקשר הזה נהוג לצטט את "יש שופטים בירושלים" של מנחם בגין. נאור עושה סדר בדברים. ימים אחדים אחרי שבגין נבחר בבחירות 77 הוא הוזמן לטקס הכנסת ספר תורה בישוב קדום, שם התמקם לתקופת מעבר גרעין התנחלות אלון מורה. "עוד יהיו הרבה אלוני מורה", הכריז שם בגין. אבל כדי להקים את אלון מורה היה צורך להפקיע קרקע פרטית מערבי בשם דוויקאת שעתר לבג"ץ נגד ההפקעה. השופט לנדוי שהיה ידוע גם כשופט לא אקטיביסט וגם כאיש ארץ ישראל השלמה החליט שהפקעת קרקע פרטית היא בלתי חוקית ודינה להתבטל.
"נשאלתי בידי עיתונאים מה נעשה", סיפר נאור, ואמרתי: 'את המובן מאליו': נכבד את צו בג"ץ'. ואז חשבתי שצריך לעדכן את בגין בתשובה שנתתי. נכנסתי ללשכתו, שם ישב עם שר החקלאות אריאל שרון. שניהם נכי רוח ועצובים. סיפרתי את שאמרתי לעיתונאים. 'כך אמרת?' אמר בגין, יפה אמרת!'".
המשפט המפורסם של בגין "יש שופטים בירושלים" נאמר בהקשר אחר, סיפר נאור: "לאחר שבג"ץ הכשיר את התנחלות בית־אל אמר בגין בהתייעצות שרים: אם הנשיא קרטר יגיד עוד פעם שההתנחלות בלתי חוקית אשיב לו 'יש שופטים בירושלים'. בית המשפט העליון הוא המגן מפני מתנגדי ההתנחלויות".
בגין עשה את החיבור בין לאומיות לליברליות. "חירות־בית"ר" אמר מרידור, "היתה תנועה לאומית, יהודית, ארץ ישראל השלמה. בגין בנה ממנה תנועה לאומית־ליברלית. הקוד הגנטי של הליכוד היה באיזון עם הצד הליברלי, האנושי, הדמוקרטי, לשלטון החוק וזכויות אדם. בלי הצד הליברלי אתה נשאר עם הלאומי ועם הסכנה שתגיע לקצה הנורא שאין להזכיר".
ואכן, לשם פניו. "הליכוד עבר מהפך גדול", אמר מרידור ומנה את עיקריו: "חבירה לתסביך המשיחיות של גוש אמונים, מתן לגיטימציה לגזענות והמהפך הגדול בליכוד של נתניהו - המאמץ להחריב את מערכת המשפט שהוא היה פעם גדול מאמיניה". וסיכם שר המשפטים לשעבר: "חבל לי שהליכוד הפך לתנועה שנלחמת בכוח בכל מה שמנחם בגין עשה והאמין".
2. איתמר ופוניבז' - שתי קבוצות הקיצון בקואליציה שרוב הציבור מתנגד אליהן
הדיון במורשת בגין מסייע להבהיר מהו הימין שבשמו גרפו נתניהו ושותפיו את המנדטים שהצביעו ל"ימין-על-מלא". וזה הכי רחוק מהימין של בגין, שהלחים, כפי שציין מרידור, את הלאומי לליברלי. הליכוד של נתניהו נפטר לגמרי מהליברלים, ונותר עם הקיצון הלאומי שמיישר קו עם סמוטריץ' למחוזות הימין הפשיסטי-דיקטטורי-הלכתי. ולא רק מהליברלים הוא נפטר, אלא גם מהכבוד וההדר שלהם הטיפו ז'בוטינסקי ובגין. כבוד שהוא מרכיב גם בהתנהלות האישית וגם ביחס למוסדות המדינה, שמתוכם ייחס בגין למערכת המשפט את החשיבות הגדולה ביותר.
את הקואליציה הזו משלימים החרדים, שסותרים לגמרי כל קונספט של ימין שמוגדר בעיקר באמצעות נאמנות לדגל, לצבא, לסמלי המדינה. החרדים, חלקם הגדול פחות, בזים לממלכתיות הישראלית. לא מתגייסים, לא מכבדים את ימי הזיכרון, לא תורמים לכלכלת המדינה, וקוראים לשוטריה "נאצים". אבל הם עדיין "ימין-על-מלא".
"איתמר ופוניבז'", כינה בכנס פרופ' ידידיה שטרן את שני השותפים הקואליציוניים האלה - החרדים ותשלובת סמוטריץ'-בן גביר. לדבריו, אלה שתי קבוצות קיצון שרוב הציבור מתנגד להן, שלא משקפות את רצון הבוחר. והם מעודדים את ההפיכה המשטרית שתשחרר את השלטון, וגם אותם, מכל מגבלה וביקורת.
על היחס בין שלטון לביקורת במשנת ז'בוטינסקי אמר אריה נאור: "מוסד הנביאים בתנ"ך הוא האופוזיציה והביקורת. הם הטיפו למלכים. הם ייצגו את המיעוט, אבל עובדה זו לא העידה שהם טועים".
3. משאב היושרה - השניים שהיטיבו לחדד את דוקטרינת "ההשתק השיפוטי"
בג"ץ דרעי הבליט שניים שחידדו את "ההשתק השיפוטי" שאיפשר לשופטים השמרנים להצטרף ל"שופטי הסבירות", ולגבש את הרוב המכריע של 10 שופטים לפסילת כהונת דרעי: ב"כ העותרים, עו"ד דפנה הולץ־לכנר, והשופט אלכס שטיין. הולץ־לכנר היתה הראשונה להניח את עילת "ההשתק" על סדר היום המשפטי, ותרגם אותה יפה אלכס שטיין שהבהיר את הקשר בין יושרתו של דרעי לבין העובדה ש־400,000 איש הצביעו עבורו.
"אענה לכ־400,000 בוחרים ובוחרות שנתנו את קולם למפלגת ש"ס ולעומד בראשה", כתב שטיין. וזו תשובתו בקיצורים המתבקשים: "בחירתו של אדם לכהונה בכנסת ועלייתו לאיגרא רמא של הממשלה אינה מקנה לאותו אדם זכויות יתר, אינה פוטרת אותו מחובותיו המשפטיות ואינה נותנת לו פטור מתוצאותיהם של הליכים פליליים, משל היה מלך שאינו אחראי לעוולותיו. במשטרנו המשפטי, אשר חרט על דגלו את העיקרון של שלטון החוק, כולם שווים בפני הדין. אנשים רמי מעלה אינם נמצאים מעל הדין, והאזרח הפשוט אינו נמצא מתחתיו. כולנו מרכינים את ראשינו בפני הדין, ואילו הדין אינו מרכין את ראשו בפני איש".
כלל ההשתק נגזר מחובות בסיסיות כהגינות, מניעות ותום לב. "כללים משפטיים אלה", כתב שטיין, "באים למנוע ניצול לרעה של ההליך השיפוטי, להבטיח את תקינותו, וכן למנוע את שחיקתו של משאב ציבורי־מוסרי הקרוי יושרה". את המשאב הזה היטיב דרעי לכלות, תוך ניסיון להתכסות בהצבעה עבורו. נקודה זו תמצתה השופטת דפנה ברק־ארז: "אין אף מדינה דמוקרטית שבה תוצאותיו של הליך פלילי מסוים מוכרעות בדיעבד בבחירות כלליות".
