דעההשד האנטי דמוקרטי יצא מהבקבוק וגם מתווה הנשיא לא יעצור אותו
דעה
השד האנטי דמוקרטי יצא מהבקבוק וגם מתווה הנשיא לא יעצור אותו
אין בכוחו של מתווה הפשרה של הנשיא לפרק את שדה המוקשים אליו נקלעה ישראל. כל עוד הממשלה מושקעת בריסוק הדמוקרטיה תוך קידום מדינת הלכה תמורת שחרור נתניהו ממשפטו והנצחת שלטונו, אין משמעות להסכמות על סעיפי רפורמה
1. החגים מספרים לנו את הסיפור. בפורים איבדנו לגמרי את המסכות. בחג החירות נאבד כנראה את החירות וביום העצמאות את מגילת העצמאות. מדינת ישראל מתפרקת אל תוך התהום שנפערה בין חלקיה. הלבה רחשה תמיד מתחת לפני השטח, אבל איכשהו ידענו להינצל מרעידת האדמה. ועכשיו אנו שומעים את תנועת הלוחות הטקטוניים. ולא מדובר רק בסעיף על הרכב הוועדה לבחירת שופטים או בפסקת ההתגברות שנשיא המדינה וחבורת הפרופסורים שלצידו עמלים לנסח מחדש. נגיע אליהם. מדובר על משהו עמוק בהרבה. על שבר שמזכיר את השסעים המוכרים כל כך מההיסטוריה היהודית. והטרגדיה האמיתית היא חוסר היכולת ללמוד את ההיסטוריה הזו שגרמה לחורבן הבית ולקריסת הריבונות היהודית. שוב אנחנו עם קנאות דתית ושחיתות שמשתלטים על ההנהגה; שוב אנחנו קורעים לגזרים את אמנת הקיום המשותף; שוב אנחנו עם יד איש באחיו. בינתיים היד הזו היא מילולית, אבל המילים האלה מגדירות היטב את ההיפרדות לשני עמים. המסכות שיורדות בימים אלה מהפנים, חושפות את שתי הפנים.
2. לא מדובר כאן באירוע פוליטי ובוודאי שלא משפטי. לא מדובר במחלוקת בין צדדים שנטועה ביניהם מחלוקת אידיאולוגית לגיטימית. מדובר בשלטון שנפל בדרך דמוקרטית לידיהן של קבוצות פוליטיות שהאינטרס היחיד שחשוב להן הוא שבירת כללי המשחק שהיו נהוגים עד כה במדינת ישראל. כי בלי השבירה הזו אין תכלית לקיומן ואין סיכוי להצלחתן. הקבוצה האחת היא בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, אבי מעוז, אורית סטרוק ושאר המתכנים "ציונות דתית". זו קבוצה שבאף מדינה דמוקרטית אמיתית לא יכולה להשתתף במשחק הפוליטי בגלל שגזענות היא אאוט לגמרי בכל מדינה שמכבדת באמת דמוקרטיה. הקבוצה השנייה היא מה שהיה פעם הליכוד, מפלגה לאומית וליברלית שהפכה היום למפלגה לאומנית ולא ליברלית. וזאת, בגלל שנותרו בה רק אלה שמוכנים לשרת את בנימין נתניהו כדי שיחמוק ממשפטו. במפגש האינטרסים ההרסני הזה התגבשה המטרה המשותפת שחיונית לשתי הקבוצות האלה כדי לממש את יעדיהן – חיסול עצמאות מערכת המשפט. הסרת המכשול העיקרי בדרך אל הדיקטטורה. הדיקטטורה ההלכתית שסמוטריץ' שואף אליה, הדיקטטורה האישית שהנאשם ומשפחתו שואפים אליה.
3. ההצלחה בבחירות, 64 מנדטים, הציתה את ההסתערות על מערכת המשפט. הסתערות שנשענת על סדרה ארוכה של שקרים וגם על כמה ביקורות מוצדקות שמועצמות כדי להצדיק את הלינץ' הזה. את השקרים האלה מוביל הגדול מכולן: ה"רפורמה" תחזק את הדמוקרטיה, הביטחון והכלכלה. נדמה שדי בשקר הזה כדי להפריך את כל המסד הרעיוני של ה"רפורמה" ולחשוף את היעד האמיתי של ה"רפורמטורים". אבל שכרון הכוח שהם אחוזים בו מתדלק את הלהט לחתור קדימה בכל הכוח. והלהט הזה מלובה ברוח גבית של שנאת אליטות ותחושת קיפוח היסטורית שמגדירה את השסע הישראלי עשרות שנים. בעיקר בקרב הציבור שברובו הצביע למפלגות הקואליציה. הלהט והרוח האלה מתורגמים כעת ל"רוב קובע ולכן מותר לו הכול". הכול כולל לשקר. ששופטים ממנים את עצמם, שהמשפט מסכל את המשילות, ש"ככה זה בעולם".
והשקרים ממשיכים לספר לנו שבן גביר ושרה נתניהו מאויימים ברצח, שהמפגינים הם אנרכיסטים וטרוריסטים. התשלובת השקרית הזו מתחוללת בחסות השקר הגדול מכולם – הסתרת הכוונות האמיתיות שמונחות בבסיס הברית הצינית בין נתניהו וסמוטריץ': קידומה של מדינת הלכה תמורת שחרור נתניהו ממשפטו והנצחת שלטונו. זה הדבק שמחבר את הקבוצה הזו, ומחבר אליה את תמיכת החרדים. את אריה דרעי שגם לו יש חשבון נוקב עם מערכת המשפט ומשה גפני ששנאתו לבית המשפט העליון הולכת ומתבררת, הולכת ומתעצמת.
4. רק דבר אחד לא נלקח כאן בחשבון והוא שבעם ישראל יש די אינטליגנציה כדי להבין את האירוע הזה. והפתעה: לא רק להבין אלא כדי לצאת מולו במלוא העוצמה. ולעוצמה הזו יש הסבר פשוט: אלה בדיוק האנשים שאחראים לעוצמתה הכלכלית, הביטחונית והתרבותית של מדינת ישראל הדמוקרטית. כעת הם מוכיחים דבר חשוב. לא צריך ממשלה כדי לארגן ולנהל את העוצמה הזו. אפשר לארגן ולנהל אותה גם מול הממשלה, כמו אל מול כל סכנה שמאיימת על המדינה. כן, מותר להגיד את הדברים האלה והם ממש לא חדשים או מקוריים בהיסטוריה האנושית. מדינות יכולות לקרוס מול אויב חיצוני וגם מול איום פנימי על מהותן, על חירותן, על האמנה הבסיסית בין מדינה לאזרחיה. ניצני הסרבנות הכלכלית, הביטחונית והאזרחית הם סוג של עידון ואפילו קדימון למלחמת אזרחים. לא בהכרח במובן של נכונות לשפיכת דם אלא במובן של הצבת הקו האדום שממנו האזרחים לא ייסוגו גם אם ממשלתם תכפה עליהם חוקים באמצעות הרוב בכנסת. כי גם לרוב אין סמכות ורשות לעשות הכל. והמחאה אומרת בפשטות, אבל בקול נחוש: אין לכם סמכות ואין שום רוב שיהפוך את ישראל לדיקטטורה ולמדינת הלכה.
השילוב של חוקי לוין־רוטמן (חיסול עצמאות המשפט – מינוי שופטים וביטול הביקורת השיפוטית) ביחד עם חוקי ההשחתה (דרעי 1 ו־2, נבצרות, תרומות, חוק מח"ש), חוקי ההלכה (איסור הכנסת חמץ לביה"ח, הרחבת בתי הדין הרבניים), ניסיונות ההשתלטות של סמוטריץ' ובן גביר על הפעלת הכוח בשטחים ובתוך המדינה, התוכניות שעל הפרק (ביטול הפרת אמונים, הסבירות, פיצול היועמ"ש כדי למנות תובע כללי בשליטת הממשלה והנאשם) משלימים זה את זה למבנה מוצק שאי אפשר לטעות, לא בכוונותיו ולא בסכנותיו. והסכנות הן לא למפגינים, אלא לכלל הציבור, לחברה ולמדינה. וזו לא התנשאות על מצביעי הקואליציה כי חלקם הגדול כבר מבין את זה היטב.
5. מדברים הרבה על מתווה הנשיא שאולי יפרק את שדה המוקשים הזה. אך האירוע הזה גדול מסך מרכיביו המשפטיים. הוא בליבה ונפשה של החברה הישראלית והקרב על עיצובה מחדש. לכן אין משמעות אמיתית להסכמות על סעיפי רפורמה כאלה ואחרים. נניח שיגיעו להסכמה על מספר חברי הכנסת לפסקת התגברות או על הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אין לאלה משמעות כל עוד הממשלה וחבריה מושקעים רובם ככולם בריסוק של אדני הדמוקרטיה, שהיא מבנה שלטוני ותפיסת עולם שהם הרבה יותר משמירה על הפרדת רשויות. שום מתווה פשרה שבעולם לא יוכל לסייע אם ראשי הקואליציה מתעלמים מחוות דעת של הייעוץ המשפטי, פועלים כדי לא לכבד פסיקות בג"ץ, מוחקים את שומרי הסף, מחוקקים חוקים שייטיבו בעיקר עם עצמם ועם בוחריהם על חשבון האחרים או סתם מצמצמים את חירויות הפרט בישראל. כל אלה מנוגדים לדמוקרטיה, והם לא ייעלמו גם אם הנשיא יטען שהגיע לפשרה.
וכל זה עוד לפני שדיברנו על כך שבשלב זה מתווה הנשיא הוא המצאה פוליטית ייחודית: הוא מבוסס על דיונים בין מי שרוצה מהפכה גמורה לבין מי שמבוהל ומסכים להרס מעט יותר מתון. מתנגדי הרפורמה, הצד השני האמיתי, אינם חלק מהדיון. אפילו לא ראשי האופוזיציה, שהוציאו מהר את האוויר מבלון הניסוי ששוגר. לכן מה שמתנהל תחת כנפיו המרוטות של הנשיא אינו משא ומתן, אלא אריזה מחדש של הפיכה משטרית. התבשיל שיירקח שם לא יחלץ את הדמוקרטיה, ואפילו לא את מערכת המשפט – ולא משנה מה המילים שייכתבו בו.
6. אבל אם נצטמצם לרגע לנוסחאות משפטיות – הקו האדום של הדמוקרטיה, קו המינימום שאין לרדת ממנו הוא שני אלה: הממשלה לא תמנה שופטים, ובית המשפט העליון הוא הכתובת האחרונה להגנה והכרעה בזכויות אדם. אבל למחאה הדמוקרטית אין סיבה להסתפק במינימום הזה ולוותר על ערכים נוספים רק כדי לשרת את הממשלה הזו ויעדיה. ומצד שני, הסיכוי שלוין־רוטמן יתרצו לוותר על ליבת ה"רפורמה" – הכנעה טוטאלית של בית המשפט העליון – הוא נמוך עד אפסי. ולפני התהום הרעיונית תמיד יש את המחולל החשוב ביותר של הנפש הישראלית והוא האיסור הגדול להיות זה שוויתר, נכנע, הפסיד, התקפל. ובמצב הנוכחי נראה שאין שום שפן, ואפילו לא בכובעו של הנשיא, שיוכל לאפשר לשני הצדדים "לנצח".
7. לסיכום, לאלה ששואלים מה יהיה הנה תמצית התסריטים האפשריים.
הראשון, ייצא מתווה נשיא שבו החקיקה תרוכך באופן שיאפשר לחלק המתון באופוזיציה (בני גנץ למשל) לתמוך בחקיקה המרוככת. השני, ההידברות לא תצלח, החקיקה תעבור והיא תיפסל בבג"ץ, וכאן מתפצלים התסריטים לשניים – הממשלה תכבד את הפסיקה הזו או שלא. אם לא – אנו בכאוס ומשבר חוקתיים. השלישי, שהשפנים בליכוד יגדלו עמוד שדרה ויהפכו לאריות שיבלמו בכנסת את חוקי ההפיכה המשטרית. הרביעי, חנינה או הסדר טיעון שיסירו את העננה הפלילית מעל ראשו של נתניהו ויאפשרו הקמת ממשלה ללא סמוטריץ' ובן גביר.
