דעההגיע הזמן לחופשת לידה לאבות
דעה
הגיע הזמן לחופשת לידה לאבות
מחקרים שבוצעו בשני העשורים האחרונים חושפים את יתרונותיה הגדולים של תקופת לידה והורות המיועדת לאבות. בתקופה האחרונה נדמה שנפתח לכך חלון הזדמנויות פוליטי. את החלון הזה אסור לסגור - זה הדבר הכי צודק והכי חכם שהממשלה יכולה לעשות
כבר למעלה מעשור שחוקרים וארגונים חברתיים מטיפים לאימוץ "חופשת לידה לאבות" בישראל. בתקופה האחרונה נדמה שסוף-סוף נפתח גם חלון הזדמנויות פוליטי: דרישה להארכת תקופת הלידה ולהקצאת חלק ממנה לאבות הוכנסה להסכמים הקואליציוניים שנחתמו עם מפלגת העבודה; השרה לשוויון חברתי, ח"כ מירב כהן, הצהירה השבוע שזהו נושא דגל שהיא מתכוונת לקדם; וצוות בין-משרדי שפעל במשרד ראש הממשלה ב-2019 הגיע למסקנה שהבשילה העת לקדם תקופת לידה לאבות.
לפני שש שנים שונה שמה של "חופשת הלידה" בישראל ל"תקופת לידה והורות". המטרה היתה להוביל לשינוי בתפיסה הציבורית לפיה טיפול בתינוק היא משימה השמורה לאם בלבד. שלא במפתיע, שינוי השם לא הוביל לשינוי מציאות, והסיבה פשוטה - הבעיה לא מתחילה בתפיסה הציבורית, אלא קודם כל במדיניות עצמה. החוק בישראל קובע שתקופת הלידה וההורות שייכת לאם בלבד. היא יכולה להעביר חלק מהזמן הקצר שהוקצה לה לאב, אבל לאבות עצמם לא ניתנת זכות עצמאית לבלות עם ילדיהם בחודשי החיים הראשונים.
1 צפייה בגלריה
מחקרים מראים שאבות היוצאים לחופשת לידה מבצעים חלק גדול יותר ממטלות הבית גם לאחר החזרה של שני בני הזוג לשוק העבודה
(צילום: שאטרסטוק)
מדיניות של תקופת לידה ייעודית לאבות אומצה לראשונה במדינות הסקנדינביות, ובשנים האחרונות מצטרפות אליהן עוד ועוד מדינות, ובהן גרמניה, יפן, פורטוגל ואחרות. ישראל, בינתיים, נותרת מאחור. רק כאחוז אחד מהאבות בישראל לקחו תקופת לידה בשנת 2019, כ-40% מתוכם ניצלו שבוע בלבד, רובם הגדול במקביל לאם ולא במקומה.
מחקרים שבוצעו בשני העשורים האחרונים חושפים את יתרונותיה הגדולים של תקופת לידה והורות המיועדת לאבות - להתפתחותם ולבריאותם של הילדים, לקידום שוויון מגדרי ולשיפור איכות החיים של משפחות ומערכות היחסים בתוכן.
אחת המטרות המרכזיות של מדינות שכבר מיישמות תקופת לידה לאבות היא קידום שוויון בחלוקת התפקידים המגדרית במשק הבית, וכפועל יוצא מכך - צמצום אי השוויון בשוק העבודה. היות שנשים נושאות עדיין במרבית האחריות למטלות הטיפול ומשק הבית, הן נדרשות לשלם מחירים תעסוקתיים גבוהים מאוד לעומת גברים. חלוקה שווה יותר של הנטל תאפשר להן להקדיש חלק גדול יותר מזמנן לשוק העבודה, ולצמצם את המחירים הללו.
ואכן, מחקרים מראים שאבות היוצאים לחופשת לידה מבצעים חלק גדול יותר ממטלות הטיפול ומשק הבית לא רק במהלך חופשת הלידה עצמה, אלא גם לאחר החזרה של שני בני הזוג לשוק העבודה. בנוסף לכך נשים בגילי הילודה מתמודדות לא פעם עם אפליה בקבלה לעבודה ובקידום, משום שהמעסיקים "חוששים" שייצאו לחופשת לידה. אימוץ מדיניות שתעודד אבות לקחת תקופת לידה, גם אם קצרה יותר משל נשים, תצמצם את התמריץ להפלות נשים דווקא על רקע זה.
כסף הוא לא הבעיה
אז אם תקופת לידה לאבות היא צעד נכון כל כך, למה זה לא קרה עד עכשיו? התשובה, כתמיד, היא כסף. הטענה המרכזית שמשמשת את המתנגדים היא ששיעור הילודה הגבוה בישראל לא מאפשר לאמץ מדיניות כמו זו שנהוגה במדינות עם שיעורי ילודה נמוכים.
עם זאת, הנתונים מראים שהמדיניות הנוכחית בישראל "קמצנית" כל כך ביחס למקובל, שגם אם משקללים את שיעור הילודה הגבוה אנו נותרים מאחור. ישראל מוציאה על חופשות לידה, של אימהות ושל אבות יחד, הרבה פחות מהממוצע במדינות ה-OECD, וזה נכון כשמשקללים פנימה את שיעור הילודה במדינות השונות. ההוצאה על חופשות לידה לילד במדינות ה-OECD היא פי 2.65 מאשר בישראל, וההוצאה למשפחה - לאחר שקלול שיעור הילודה - גבוהה פי 1.45. משמעות הדבר היא שכדי להשוות את ההוצאה למשפחה לממוצע נדרש גידול של כ-2 מיליארד שקל בשנה.
סכום כזה יאפשר לישראל להצטרף לעולם המערבי ולהוסיף לחופשת הלידה הנוכחית 8 שבועות נוספים, המיועדים לאבות בלבד. כדי שהמדיניות תשיג את מטרותיה, יש לדאוג שלפחות מחצית מהשבועות הללו יינתנו לאב רק לאחר חזרתה של האם לעבודה, ולא במקביל אליה. ובכל מקרה, כדי שאבות ינצלו את הזכאות היא צריכה להינתן להם באופן בלעדי ובלתי ניתן להעברה.
את החלון הפוליטי שנפתח אסור לסגור. עכשיו, לקראת הגשת התקציב לשנת 2023, זה בדיוק הזמן להכריז סוף-סוף על אימוץ תקופת לידה לאבות בישראל. צעד כזה יועיל בראש ובראשונה למשפחות עצמן, אך הוא נושא עמו גם תועלות למשק כולו. ההשקעה תחזור דרך צמצום הפערים המגדריים בשוק העבודה ודרך שיפור בריאותם והתפתחותם העתידית של התינוקות. הזכות לאבהות, בדיוק כמו הזכות לאימהות, צריכה לעמוד בפני עצמה. זה הדבר הכי צודק שהממשלה יכולה לעשות, וגם הכי חכם.
יערה מן היא חוקרת מדיניות תעסוקת נשים וראש תחום חברה וכלכלה בקרן ברל כצנלסון
