דעההחוסן החברתי של ישראל בסכנה
דעה
החוסן החברתי של ישראל בסכנה
בשנים האחרונות קיימת תופעת נטישה של מקצועות הצווארון הוורוד - עובדות סוציאליות, מורות, מטפלות ועוד. לא ירחק היום שבו ארגונים חברתיים יצמצמו את השירות הניתן לאוכלוסיות עליהן הם אמונים, פשוט כי לא ניתן יהיה יותר לבצע את העבודה
בשבוע שעבר פורסם שיא חדש לשכר הממוצע בהייטק, הוא התווסף ל"ארץ נהדרת" עם מערכון "ההייטקס" ופרסום על סגירת שנת 2021 עם שיא עולמי של 136% גידול בהיקפי הגיוסים בישראל ביחס לאשתקד. זאת יחד עם יעדי הממשלה להגדיל את אחוז העובדים בהייטק ל-15% מכלל העובדים השכירים במשק. בהשפעת באזז ההייטק, היינו מצפים לשמוע כי מקצועות ההייטק ועבודה בחברת יוניקורן הן פסגת החלומות של כל "יידישע מאמע" עבור ילדיה.
ממצאים של מחקר חדש מגלים לנו נתונים מפתיעים. בימים אלה פרסמה קרן ברל כצנלסון את המדד החברתי-כלכלי - מחקר שבוצע על ידי הקרן בשיתוף חברת מדגם. כחלק מהמחקר נתבקשו ישראלים לדרג מהם המקצועות המוערכים ביותר.
מסתבר שהישראלים מדרגים את מקצועות השירות החברתי כמוערכים ביותר:
רופא (73%), מורה (56%), אחות (50%), עובדת סוציאלית (40%). לאחר מכן בסדר יורד: חקלאי, שוטר, איש קבע בצה"ל, מהנדס, שופט ותופתעו - מתכנת - 11%.
יותר מכך, 72% מהציבור תומך בתעדוף המקצועות של השירותים החברתיים גם במחיר עלות תקציבית גבוהה.
נתונים אלו עשויים להיראות למתבונן מרחוק כהגיוניים סך הכל, אך מי שמצוי בעולמות השירותים החברתיים רואה ומבין את הפער בין הכתוב לבין המציאות הפוגשת אותנו בשטח.
ביום האישה האחרון פרסמה ויצו את מדד הצווארון הוורוד. בתוך כך הצביעו על תופעת נטישה של מקצועות הצווארון הוורוד, ובהם עובדות סוציאליות, מורות, מקצועות הפרה-רפואי, מטפלות ועוד. במסגרת הנתונים שהציגו דיווחו על עלייה של 50% במשרות הלא מאוישות בעבודה סוציאלית בשנתיים האחרונות.
די להביט במודעות הפרסומים בכל פלטפורמה קיימת על מנת להבין עד כמה הבעיה חמורה. כיום קיימות בכל ארגון חברתי ובכל רשות מקומית משרות פתוחות לעובדות סוציאליות. במקביל בתוך קבוצות סגורות של עובדות סוציאליות עולה שוב ושוב כמיהה לשכר ותנאים גבוהים, יותר ויותר קולות אשר קובלים על שימוש במילים "שליחות", "עבודת קודש", "סיפוק" ו"הגשמה" - כחלופה לשכר הוגן המאפשר קיום. לא פעם נשמעות אמירות של עובדות סוציאליות המשתפות שמצבן גרוע יותר כלכלית מהפונים אליהן אשר מתמודדים עם עוני.
הפרדוקס לא נגמר כאן. בעוד סימנו את העבודה הסוציאלית במקום הרביעי מבחינת החשיבות, בשטח זה נראה אחרת. בניגוד לסקטור הרפואי ואף לסקטור של עובדי ההוראה, העובדים הסוציאליים ועובדי רווחה בארגונים חברתיים הם שקופים. תהיה שביתה ארוכה ככל שתהיה, למי זה באמת יפריע? בעוד כולנו נזקקים למערכת בריאות מתפקדת, ובעוד המילה "שביתה" מהלכת אימים על הורים, לא באמת אכפת לנו אם עובדים סוציאליים ישבתו. את הסבל הנובע מכך ומשפיע על אוכלוסיות הקצה ממילא אנו מעדיפים שלא לראות.
בתוך כך לא ירחק היום שבו יגיע הכרסום ההולך וגובר למינימום האפשרי, וארגונים חברתיים יצמצמו את השירות הניתן לאוכלוסיות עליהם הם אמונים, פשוט כי לא ניתן יותר לבצע את העבודה ללא עובדים סוציאליים בנמצא. כבר היום ישנן משרות שאוישו בעבר על ידי עובדות סוציאליות וכיום משרדי ממשלה מוכנים להעסיק אנשי מקצוע שאינם בהכרח עובדים סוציאליים.
בעוד שמשמח לשמוע על הסכם השכר החדש שנחתם השבוע, ומתקן במקצת את השכר השחוק של העובדים הסוציאליים, התחושה היא שיידרש הרבה יותר על מנת לגשר על הפער שנוצר במשך השנים.
ההבנה שצריכה לחלחל מהאוצר ועד לאחרוני העובדים במשרדי הממשלה היא שהיעדר תקצוב יביא למשבר ופגיעה בחוסן החברתי של מדינת ישראל.
אין ביכולתם של ארגונים חברתיים ועמותות להגדיל את השכר והתנאים של עובדי הרווחה, כל עוד אין תקצוב תואם מהממשלה. במציאות שבה חלק גדול מהשירותים החברתיים מופעל על ידי ארגונים חברתיים, עדכון השכר שאינו רלוונטי בשלב זה עבורם רק יחריף את הפער ואת הקושי לאייש את המשרות.
הגיע הזמן להתעורר ולהבין שאף שהציבור רואה חשיבות במקצועות החברתיים, הממשלה עסוקה בחיזוק קטר ההייטק, ובלי שנשים לב את הקרונות שנשארים מאחור יהיה קשה לחבר מחדש.
אורלי סטוצ'ינר כהן היא מנהלת חטיבת השיקום, ארגון "בעצמי"
