כמו עסק בקשיים: למה הממשלה לא חותכת הוצאות?
כמו עסק בקשיים: למה הממשלה לא חותכת הוצאות?
חברות עסקיות הנקלעות לקשיים כלכליים נאלצות לבחור בין שתי אפשרויות: להגדיל את ההכנסות או לצמצם את ההוצאות. בעוד שהגברת ההכנסות היא משימה קשה ותלויה במשתנים שאינם בשליטת החברות, כמו מחירי השוק והביקוש (אלא אם מדובר במונופולים), צמצום הוצאות כוח אדם, חומרי גלם ותפעול שוטף הוא פתרון שנמצא בידיהן. באותה מידה, ממשלת ישראל, שנקלעה לגירעון בעקבות ההוצאות הגבוהות של מלחמת “חרבות ברזל”, הייתה יכולה לבחור בצמצום הוצאותיה במקום להעמיס על אזרחיה באמצעות העלאת מיסים ישירים ועקיפים. כצפוי היא בחרה בדרך הקלה, שמאפשרת לה להתחמק מעימותים פוליטיים פנימיים, אך מותירה את הציבור להתמודד עם ההשלכות הכלכליות.
העלאת מיסים היא פתרון פשוט ומהיר. אבל כמו כל פתרון מהיר, הוא כרוך במחיר כבד. העלאת מיסים פוגעת בכוח הקנייה של הציבור, מצמצמת את הצריכה ופוגעת בעסקים. עבור מעמד הביניים והשכבות החלשות, המיסים מהווים נטל נוסף שמכביד עליהם. מנגד, עסקים ומשקיעים עשויים לבחור להעביר את פעילותם למדינות אחרות, שבהן נטל המס נמוך יותר, וכך הכלכלה המקומית מאבדת מהתחרותיות שלה. מדוע אם כן, בחרה הממשלה בדרך זו? התשובה נעוצה בקושי שלה להתמודד עם הוצאותיה שלה.
במקום להעלות מיסים, יכלה הממשלה לפעול לצמצום הוצאותיה הרבות. ישראל מתגאה בממשלה מנופחת, הכוללת מספר שיא של משרדים – נכון לדצמבר 2024, ממשלת ישראל כוללת 31 משרדי ממשלה, מספר זה גבוה בהשוואה למדינות בעלות מאפיינים דמוגרפיים ומשטריים דומים, שבהן הממוצע עומד על כ-15 משרדים., מה שמוביל להוצאות שנתיות עודפות של כ-3 מיליארד ש”ח על שכירות, משכורות ותפעול. ריבוי המשרדים הזה לא רק מבזבז כספי ציבור אלא גם פוגע ביעילות. ביטול משרדים מיותרים ואיחוד תחומי אחריות חופפים היו יכולים לחסוך מאות מיליוני שקלים בשנה. לדוגמה, ניתן היה לאחד את משרד הכלכלה עם משרד האוצר, משרד המודיעין עם משרד הבטחון או לבטל משרדים שוליים כגון המשרד למורשת, שהתקציב שלו עומד על 150 מיליון ש”ח בשנה.
גם במערכת הביטחון, הגדולה והמרכזית בתקציב המדינה, יש מקום לשינויים. מערכת הביטחון לבדה צורכת כ-20% מתקציב המדינה, אך גם כאן ישנם תחומים שניתן לייעל. צמצום פרויקטים לא דחופים היה יכול לחסוך בין 2 ל-4 מיליארד ש”ח בשנה. מעבר למיקור חוץ של שירותים לוגיסטיים, כמו תחזוקת מבנים או הסעדה, יכול היה להפחית עלויות ב-500 מיליון ש”ח נוספים. הקטנת ההטבות המפליגות לפנסיונרים של מערכת הביטחון, שעלותן השנתית מוערכת ב-8 מיליארד ש”ח, יכולה הייתה להפוך את התקציב להרבה יותר בר-קיימא.
מלבד זאת, המגזר הציבורי בישראל סובל מביורוקרטיה כבדה ויעילות נמוכה. דיגיטציה של שירותים ציבוריים יכלה לחסוך לפחות 2 מיליארד ש”ח בשנה, ומעבר למודל עבודה היברידי היה מקטין עלויות תפעול בכ-700 מיליון ש”ח נוספים. בנוסף, הקטנת מספר המשרות הפוליטיות, שעלותן השנתית מוערכת ב-120 מיליון ש”ח, הייתה צעד מתבקש. הממשלה מחלקת גם הטבות מיותרות למגזרים שאינם תורמים די לשוק העבודה, כמו קצבאות למגזרים מסוימים שאינן קשורות לעידוד תעסוקה, בעלות של כ-3 מיליארד ש”ח בשנה. צמצום פרויקטים גרנדיוזיים, כמו הרכבת הקלה בערים פחות מרכזיות, שעלותם יכולה להגיע לכ-30 מיליארד ש”ח, היה יכול להידחות לטובת פרויקטים דחופים יותר.
העלאת המיסים, במיוחד בתקופה שבה אזרחי ישראל מתמודדים עם יוקר מחיה גואה, היא הוכחה לכך שהממשלה בוחרת בדרך הקלה. במקום לקצץ בתקציביה, היא מגלגלת את הבעיה הלאה, אל כתפי הציבור. אך מדיניות זו אינה בת-קיימא. בטווח הארוך, כלכלה בריאה מחייבת ניהול הוצאות אחראי. הממשלה צריכה להראות לציבור שהיא מוכנה להתמודד עם האתגרים ולפעול לטובת הכלל, ולא להמשיך לשמר אינטרסים של קבוצות כוח קטנות.
השאלה שצריכה להישאל היא: מהי מטרת המערכת השלטונית אם לא לשרת את אזרחיה? ממשלה שמסרבת להקטין את הוצאותיה, אפילו כאשר ברור שהן מנופחות וחלקן אינן מוצדקות, מפספסת את ייעודה. הציבור הישראלי ראוי לממשלה שמוכנה לקבל החלטות קשות, שמבינה כי משאבים הם מוגבלים ושיש לנהל אותם באחריות. במקום להכביד על האזרחים במיסים נוספים, הגיע הזמן שהממשלה תסתכל פנימה ותבחר בשינוי אמיתי.
רו"ח דניאל יעקובזון הוא חוקר וראש תחום חשבונאות ניהולית בביה"ס לחשבונאות של המסלול האקדמי המכללה למינהל
