פתאום קם אדם, נוטל דגל, מצייר שלט ונוסע לקפלן: סיכום ביניים למחאה
פתאום קם אדם, נוטל דגל, מצייר שלט ונוסע לקפלן: סיכום ביניים למחאה
היעדים מתרחבים וההישגים נרשמים: השהיית החקיקה, מניעת פיטורי גלנט ונוכחות מרשימה ועקבית. מה הופך אותה לעוצמתית, מהם העקרונות שלה, איך קריית שמונה חזרה לבמה ואיך טרנטינו קשור
המחאה נגד ההפיכה המשטרית תילמד בספרי ההיסטוריה, בישראל ובעולם. הגיוון המייצג את כל שכבות החברה, היצירתיות המתפרצת, ההיקף המפתיע, העוצמה המבוזרת, היעדים שמתפתחים, ובעיקר העקביות, ההתמדה, הדבקות במטרה. זו מחאה שהפיחה חיים בשירו של אמיר גלבוע “פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת”. האדם שלנו מרגיש שהוא לא סתם עם אלא גם דמוקרטיה. הוא נוטל דגל, מצייר שלט, נוסע לקפלן, לכיכר חורב בחיפה, לצומת כרכור ומתחיל ללכת. ללכת ולהאיר את האופק שממשלתו מבקשת להחשיך.
1. המחאה: הרחבת היעדים
המחאה כבר לא ממוקדת רק בחוקי ההפיכה המשטרית. היא מגיבה גם ל־150 הצעות החוק הנוספות, תומכות השחיתות ומדינת ההלכה, הפוגעות בזכויות אדם ובשירות הציבורי. היא מנעה את פיטורי שר הביטחון יואב גלנט, וזעמה על שקריו המסיתים של ראש ממשלה שכל נאום שלו מפוצץ כל פוליגרף או רדמן שבסביבה. המחאה הפכה למשמר הדמוקרטיה — על מלא, והיא עצמה מופת לדמוקרטיה: פדרציה של למעלה מ־200 התאגדויות מכל רחבי החברה הישראלית. מחאה שאין לה פיקוד מרכזי ואינה מנוהלת מלמעלה, אבל מתואמת ומנגישה מידע ואמצעים לכל דיכפין ומפגין.
בשלב זה, עדיין איננו יודעים מהי התחנה הסופית של המסע הזה. ההישגים עד כה הם השהיית החקיקה ומניעת פיטורי גלנט. הישג נוסף הוא ההרתעה שהיא מייצרת על השלטון הביביסטי־כהניסטי שאמנם לא זונח את יעדיו המסוכנים, אבל כבר לא יכול להתעלם מהעוצמה הזו שנשפכת לרחובות בכל שבוע. עוצמה שמתורגמת לאחרונה גם לסקרים שמרסקים את נתניהו ומפלגתו.
במחאה מיוצגת החברה הישראלית על כל רבדיה. יש בה ערבים ולהט”בים, “דתיים ציונים דמוקרטים”, הפורום החילוני, החינוך וההשכלה הגבוהה, “דור העתיד”, רופאים, אחיות ועובדים סוציאליים, הגלימות השחורות, החלוקים הלבנים, המוזיקאים, המשוררים והסופרים. וגם הקבוצות הרדיקליות יותר שממשיכות את הפגנות בלפור. כאמור, למעלה מ־200 התאגדויות.
להפגנות המוכרות מתווספות יוזמות יצירתיות כמו סרטוני ההסברה של משה רדמן, טיפול בחינם בבריאות הנפש של המפגינים, חדר מיון לדמוקרטיה מול הכנסת, מיצגי מגילת העצמאות, מסמך יוזמת העצמאות שגיבשו משפטני המחאה, שאליו נגיע בהמשך, ועוד. ובתוך המגוון הזה, בולטות שלוש חטיבות מרכזיות שמאובחנות היטב בהובלת המחאה: החטיבה הנשית, החטיבה הביטחונית, החטיבה הכלכלית.
2. הנשים האדומות: סיפורה של שפחה גרסת קפלן
מחאת הנשים באדום לקוחה ממצעד השפחות במדינת “גלעד” שמתוארת בדיסטופיה “סיפורה של שפחה”. הסופרת מרגרט אטווד מתארת בה את ארה”ב שנשלטת בידי דיקטטורה דתית, קיצונית וחשוכה במיוחד.
מחאת השפחות מנכיחה הן את הדיקטטורה והן את הפגיעה בנשים. הרעיון נולד לנוכח רעיונות מבהילים שעלו מכיוון הקואליציה כמו חצי שנת מאסר לנשים ללא שרוולים בכותל, הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, הגדלת מספר החופים הנפרדים, הדרה מהמרחב הציבורי. את המחשת הרעיון באמצעות מצעד השפחות באדום אימצה והגשימה מורן זר קצנשטיין מ”בונות אלטרנטיבה”. השפחות שצועדות ברחבי הארץ לוכדות תשומת לב עולמית, כולל זו של אטווד שהגיבה בחום.
לא חייבים להגיע למדינת הלכה על מלא כמו “גלעד”, אבל כניעה מתמשכת לשותפי ההלכה בקואליציה (32 מנדטים של החרדים, הציונות הדתית ועוצמה יהודית) תבשר את צמצום המרחב הדמוקרטי והליברלי. ומי שישלמו ראשונים את המחיר הם המיעוטים והמוחלשים שלא רצויים לשלטון. הערבים, הלהט”בים, הרפורמים והנשים. מוזר לדבר על הנשים כמיעוט או כמוחלש, אבל זה יהיה גורלן בדיקטטורת הכהניסטים־חרדים של נתניהו. את הסימנים ניתן לראות כבר בתת־הייצוג שלהן בממשלה, בדיבורים על הדרתן מהצבא ומהמרחב הציבורי. כמה משמח היה לראות את דובר צה”ל מציב קצינה, ולא קצין, כדי לייצג ולדברר את הישגיה של כיפת ברזל בסבב האחרון.
לנשים חלק חשוב בהובלת המחאה. לתפקידן של נשיאת העליון אסתר חיות והיועמ”שית גלי בהרהב־מיארה נגיע בהמשך, אבל האנרגיה הנשית במחאה ניכרת לא רק במצעד השפחות אלא גם על הבמה שלפניה הן צועדות. שקמה ברסלר, מורן זר קצנשטיין, אורלי בר־לב, דינה זילבר, עינת גז, סוזי נבות הן חלק מהקולות הבולטים.
3. הביטחוניסטים: נאמנים לממלכה ולא למלך
בראש הטור התייצבו כוחות הביטחון. המתנדבים והמילואימניקים, הטייסים, האחים לנשק, יוצאי השב”כ, שלדג, חובלים וחובלות, שריונרים, צנחנים, תותחנים, וגם הורים שכולים. בין דובריה הבולטים יש שרי ביטחון, רמטכ”לים ואלופים לשעבר כמו אהוד ברק, משה בוגי יעלון, דן חלוץ, עמוס מלכה, אמיר אשל, מתן וילנאי. הטייסים ובוגרי סיירת מטכ”ל הם מפניה הבולטים. בגללם קל לתייג אותה כסביבה של “אליטה” ו”שמאל”, שניים מכינויי הגנאי הנוראים ביותר בפי תומכי הקואליציה וההפיכה המשטרית. הבעיה היא שהם נאלצים לבלוע את הדיסוננס הבא: האגרוף שהם כה ששים להניף על אויבינו — מאיראן ועד עזה ולבנון — מופעל בידי אותם “אליטיסטים שמאלנים”. אבל לצידם צועדים גם שריונרים, תותחנים וחי”רניקים שפורשים את המחאה על כל שדרות הצבא ומעמעמים את התיוג האליטיסטי כדי להבהיר — אין כאן שמאל וימין אלא תומכי הדמוקרטיה מול תומכי ההפיכה. אפילו נתניהו, אם יצטרך לבחור עם מי לצאת למלחמה, יודע באיזה צד של המחאה יבחר, וזה לא יהיה הצד שכולל את בריוני לה־פמיליה, למרות יכולתם המוכחת להכות באויב, כלומר בכל נהג מונית ערבי או אוהד הפועל שמזדמן בטעות לסביבתם.
הביטחוניסטים מביאים את התכונות המוכרות מהשירות: רוח קרב, נחישות, עקביות וגם יצירתיות ומודיעין שמאפשרים גמישות, אלתור והפתעות בבחירת המשימות. לפעמים נדמה שהם אפילו נהנים מהאירוע. באיגופים מפתיעים על יעדים כמו אבי דיכטר, בהפגנות מול בתי החכים בליכוד, בחסימות צירים להרמת כוסית של סמוטריץ’. המיליטריזם הישראלי, מסתבר, ממשיך לפעום בחברה האזרחית, אבל מרחיב את הנאמנות: לא רק לדגל ולמדינה אלא גם לדמוקרטיה, להמנון ה”עם חופשי בארצנו”, למגילת העצמאות שעד אתמול אף אחד לא באמת הכיר את הטקסט שלה. טוב למות בעד ארצנו הדמוקרטית, הם אומרים, למען הממלכה אבל לא למען המלך.
והמוות עוד מעט יתלכד עם המחאה. יום הזיכרון מתקרב ועמו השאלה איך יתקבלו שרי הממשלה בטקסי הזיכרון בבתי העלמין הצבאיים. בבאר שבע נרשמה התנגדות להופעת השר איתמר בן גביר. המשתמט לא יספיד את המת. הממשלה תטען שאת הפוליטיקה צריך להשאיר מחוץ לגדר. כמו בשנה שעברה? כשפעיל ליכוד משה מירון קילל וחילל את האירוע בעת נאום ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט. השנה הזעקה היא גם בשמם של הנופלים שמסרו את נפשם על המדינה היהודית־דמוקרטית.
4. התמ”ג בקפלן: מההייטקיסטים ועד לנגיד
תפקידה של הכלכלה במחאה הוא להאיר את המתאם שבין קריסת הדמוקרטיה לקריסת הכלכלה. כלכלה נובלת בדיקטטורות ופורחת בדמוקרטיות. למשקיעים וליזמים נחוצה מערכת משפט עצמאית שתדע להכריע בסכסוכים שבין המדינה לפרט, בין חברות בינלאומיות לחברות ישראליות, בין חברות ישראליות לחברות ממשלתיות. מערכת משפט — שופטים, יועמ”שים, רגולטורים — שממונה ומחויבת לממשלה תעלה את פרמיית הסיכון, תבריח משקיעים, הון וחברות להירשם בארה”ב. תחליש את השקל, תעלה את הריבית ויוקר המחיה, ותבעיר את כל השרשרת שמרסקת יציבות כלכלית, במיוחד בישראל שאין לה משאבי טבע, ועושרה נגזר מהמוחות מחוללי הסטארט־אפ ניישן.
זה התחיל בהייטקיסטים, המשיך במכתב הכלכלנים ונגמר בנגיד בנק ישראל פרופ’ אמיר ירון. כולם התאחדו כדי לצלצל בפעמונים. ההיטקיסטים לא רק מזהירים אלא גם עושים. חלק בורחים מכאן וחלק מממנים את המחאה ומזרימים בעורקיה לא רק מזומנים אלא גם את היצירתיות היזמית שמתחברת לביצועיזם של הביטחוניסטים. השילוב הזה של ביטחון וכלכלה שמכונן בשגרה את חוסנה הלאומי של מדינת ישראל, מתייצב כעת נגד ממשלת ישראל. האחראים לתמ”ג, לייצוא, לעליונות הטכנולוגית והביטחונית צועדים בקפלן ובשאר מוקדי המחאה כדי להציל את המדינה וגם את עצמם. כי הם רוצים להמשיך להצליח, אבל כאן.
5. חוקת המחאה: עין לנשיא צופיה
המחאה אינה מיוצגת בשיחות שבבית הנשיא. היא לא מעוניינת להיכנס לאירוע פוליטי. בגלל העדר השקיפות, בגלל החשד שמדברים שם על פרטים לפני עקרונות, ובעיקר כדי לא לפורר את המחאה בגלל הקושי לייצג נאמנה את כל הקבוצות שמרכיבות אותה. ובכל זאת, המחאה שומרת על קשר עין משפטי עם בית הנשיא. באמצעות פרופסורים כיניב רוזנאי ועמיחי כהן שמוזמנים להרצוג כדי להשגיח ולהתריע שעקרונות הדמוקרטיה המהותית לא יופקרו. בראשם העצמאות המשפטית (במינוי שופטים ויועצים משפטיים), עיגון הביקורת השיפוטית וזכויות האדם. הסדרים שניתן לשחוק ולהעלים בתוככי סעיפים שפוליטיקאים יודעים לרקוח. שקמה ברסלר, המנחה העוצמתית בקפלן, אימצה את הביטוי של רוזנאי מעולם הכדורסל – לשמור את העיניים על הכדור שהוא הוועדה לבחירת שופטים. החוקות המפוארות שנכתבו בעולם, כמו בברה”מ לשעבר ובמדינות אמריקה הדרומית בשנות השמונים, היו מופת מרהיב לזכויות אדם, אבל לא היו שוות את הנייר עליהן נכתבו בגלל שאת השופטים מינה השלטון. לפורום המרצים והמרצות למשפטים תפקיד חשוב בהתגייסותם להנגיש את סכנות ההפיכה בסרטונים, הרצאות, חוות דעת. ככתוב בספר משלי "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ", ירדו הפרופסורים ממגדלי השן לרחוב כדי להצביע על הקשר בין המזימות החוקתיות של לוין־רוטמן לבין ריסוק הדמוקרטיה. בעולם מפגינים על מחירי הלחם, בישראל, הרבה בזכותם, מפגינים על פסקת ההתגברות והוועדה לבחירת שופטים.
שני המשפטנים הבולטים בצוות התיאום של המחאה, דינה זילבר וגלעד שר ניסחו את המסמך שכותרתו “עיקרי יוזמת העצמאות של מטה המאבק”. זהו “הבעד” ולא רק “הנגד” של המחאה ושל המחנה הדמוקרטי־ליברלי. הוא כולל עשרה עיקרי חוקה שמעגנים בין היתר את עליונות החוק, עצמאות המשפט ושומרי הסף וזכויות האדם המרכזיות כמו שוויון וחופש ביטוי. וכדאי לשים לב לסעיף 10 שנועל את המסמך: “כל חלקי החברה יתרמו לביטחונה של מדינת ישראל, לכלכלתה, לרווחתה, ולשגשוגה”. השאלה האם החרדים יחתמו על המסמך הזה היא כמובן רטורית.
קבוצת משפטנים נוספת כוללת כ־30 סניגורים שמייצגים בהתנדבות את עצורי המחאה. ביניהם גבי לסקי, יאיר נהוראי, ניר אלפסה, וכמובן גונן בן־יצחק שתורם לצד יכולותיו הסניגוריאליות גם את כישורי השב”כ שלו באיסוף מודיעין מכפיש על הצד השני לפי הכלל ש”עם נבל תתנבל”.
6. קריית שמונה: חוזרת לבמה
המחאה נאבקת בעוד משהו: בתיוג שמנסה הממשלה להדביק לה: שמאל, אליטה, מרכז, אזרחים סוג א’. אחד מנכסיה היה עו”ד אבי חימי שסוכל כבר בתחילת האירוע. חימי הוא מזרחי מקריית שמונה שהשכיל (תרתי משמע) להבין את המניפולציה שהאליטיסט נתניהו עושה באחיו ואחיותיו. בשבת האחרונה נאמה בקפלן ד״ר מירב אהרון גוטמן מהטכניון, גם היא מזרחית מקריית שמונה. “נוח לכם איתנו”, הטיחה בממשלה, “קטנים. סוג ב’. כועסים. נוח לכם הנאמנות שלנו. הכאב שלנו הוא הדלק שלכם. אנחנו שגדלנו בקריית שמונה לא ניתן לכם יותר את הכאב שלנו. באתי לפה היום לשבור את הברית הארורה הזאת. ברית שבתוכה רק אתם המרוויחים”. אהרן גוטמן תקפה גם בחזית הביטחונית המתלהטת: “שנים מדברים על מתיחות שיא בצפון. 12 שנה הם בשלטון – האם הם מיגנו אתכם? ראשי הערים גילו נדהמים שב־2023 תקציב המיגון קוצץ משמעותית! בבוקר החג קמתם למטח קטיושות, ולקשישים שלנו, תושבי השכונות הוותיקות אין ממ״ד ללכת אליו. אנו יודעים שרעידת אדמה היא רק עניין של זמן. ב־12 שנות שלטון שלכם במשרדי האוצר והפנים יצרתם תכנית ארצית לרעידות אדמה – תמ”א 38. ומה אומרים עליה קהילת מתכנני הערים? התוכנית הזו עובדת רק באזורי ביקוש – רק במרכז הארץ! אתם, שבשם הכאב שלנו אתם יושבים בשלטון, שוב יצרתם תכנית שמעשירה את המרכז ומפקירה את הפריפריה!”.
7. חיות ובהרב־מיארה: גבולות הכוח
הישג נוסף של המחאה היא הסינרגיה שהיא מקיימת עם שומרי הסף. הדוגמאות הבולטות הן היועמ”שית גלי בהרב־מיארה ושלושת המשנים גיל לימון, אביטל סומפולינסקי ושרון אפק. ולא רק המשפטנים. גם, בכירי מערכת הביטחון שמצביעים באומץ על הסכנות שטומנת “הרפורמה” לביטחונה של ישראל. רוח המחאה מחזקת לא רק את שומרי הסף אלא גם את בית המשפט העליון לקראת הרגע הדרמטי שייתכן ויגיע כשחוקי ההפיכה יעברו בכנסת ויועמדו לביקורתו. הקואליציה מובילה קמפיין שנועד לשבור את רוחו, עצמאותו וביטחונו של בג”ץ. המחאה האדירה מבהירה לשופטים שהם לא לבד במערכה.
ובכל זאת, אסור לסמוך יותר מדי על הנשיאה והיועצת. מהסיבה הפשוטה שהן קשובות למגבלות כוחן ופועלות רק בתוך המסגרת שמתווים החוק והמשפט, בניגוד מוחלט לדרכי הפעולה של נתניהו ושותפיו.
ולסיום: טרנטינו
קוונטין טרנטינו הוא במאי ענק, בעלה של דניאלה פיק ותושב תל אביב. בספרו “היו זמנים בהוליווד” הוא כותב על סדרת מערב פרוע טלוויזיונית בשם לאנסר. קיילב דה־קוטו הוא מנהיג כנופיית שודדים רצחנית שזוממת להשתלט על אזור רויו דל אורו כדי לבזוז את רכושו של חוואי עשיר בשם מרדוק לאנסר. וכך כותב טרנטינו: “התוכנית של קיילב הייתה פשוטה. לערוך ניסוי שיבדוק כמה חרא יהיו מוכנים מרדוק ואזרחי רויו דל אורו לבלוע. הניסויים שלו הוכיחו, בזה אחר זה, שהתיאבון של הקהילה הזו הוא כמו בור ללא תחתית”.
אז עכשיו טרנטינו גר בקהילת תל אביב, שלהבדיל מקהילת רויו דל אורו, לא מוכנה לבלוע אפילו גרם אחד של חרא. לא בור, אלא קיר ברזל ללא חור. ללא חור וללא מורא.
