ריאיון"ההורים הפכו למנהלי סיכונים שמחליטים לבד האם לשלוח את הילדים לבית הספר - זה מתיש"
ריאיון
"ההורים הפכו למנהלי סיכונים שמחליטים לבד האם לשלוח את הילדים לבית הספר - זה מתיש"
ד"ר הילי כוכבי, פסיכולוגית חינוכית מומחית, משוכנעת שהליכה לבתי הספר תורמת לבריאות הנפשית של ילדים מבולבלים, מתריעה מפני השחיקה שחווים ההורים והתלמידים שהפכו למנהלי סיכונים מטעם עצמם, ומזהירה שהשריטה של ילדי דור הקורונה היא ברצונם להתבודד
ד"ר הילי כוכבי, פסיכולוגית חינוכית מומחית, הממשלה היתה צריכה להשאיר את בתי הספר פתוחים למרות גלי התחלואה?
"אני לא אמורה לחוות דעה על תפקוד הממשלה. אבל שיקולים פסיכולוגים חייבים להילקח בחשבון: בריאות פיזית כרוכה בבריאות נפשית וכשיש מצוקה נפשית עולה המצוקה הפיסית: השמנה, קשיי שינה ודיכאון. במישור הנפשי ילדים זקוקים להיפגש, לחברים, לשגרה, יציבות, ליציאה מהבית, במובן הזה גם משחק בין ילדים מגן מתחלואה. וגם ההורים זקוקים לזה שילדים יצאו מהבתים".
בפועל, תלמידים והורים בוחרים לא להגיע לבתי הספר על דעת עצמם.
"בסופו של דבר ההורים הפכו להיות מנהלי סיכונים במשחק שבו יש סיכוי הדבקה גדולים אבל המחלה קלה. בכל יום קמים ובודקים האם זה שווה את הסיכון. זה שוחק ומבלבל ולאורך זמן פשוט מתיש. אנחנו רגילים שמקבלים החלטות עבורנו בשאלת בית הספר - רק שהפעם יש לגיטימציה של המערכת לנהל בעצמך את הסיכון. "ב'ארץ נהדרת' אתמול שר הבריאות ניצן הורביץ אמר: 'תלכו לבית ספר ושמרו על שגרה!', ואז הרים את השלט: 'אל תלכו, תשמרו על עצמכם' - זה בדיוק זה. אנחנו לא רגילים להיות בתפקיד הזה של מקבלי ההחלטות, ופתאום כל יום לימודים או הליכה לחוג דורשים החלטה מתי זה שווה את הסיכון. לזה מתווספת הדעה של בני נוער עצמם בגיל הזה".
מעבר ללימודי זום למשך שבוע כדי למתן את התחלואה יהיה התפתחות חיובית?
"אין מה לייחל לחזור לשנת לימודים מבעד למסכים, אין ספק שזה יצר נזקים. אבל זה גם לא הכיוון כרגע: גם אם ידברו על לסגור - אז זה רק לשבוע, לא מדברים על חודשים. אז המינוח של 'פיגוע המוני בנפש הילדים' הוא מוגזם כעת".
יש קולות שקוראים לסגירה מיידית של בתי הספר, כמדגרות קורונה ראשיות.
"הילדים שלי הולכים לבית הספר. יש הורים שבוחרים שלא לשלוח ואני יכולה להבין אותם. כשאתה שולח ובסוף חוטף בידוד, ואז יש אשמה של להכניס ילדים אחרים לבידוד, להדביק ילד אחר. זה גם פן מאוד מכביד".
ילדים מפחדים "להרוג" את המורים שלהם, או להכניס חברים לבידוד.
"גם לא חסרים ילדים שאומרים: 'בגללך אנחנו בבידוד', 'בגללך ביטלו את הפעולה בצופים', 'בגללך אנחנו לא לומדים'. מבוגרים עוד איכשהו מחזיקים את את ההאשמה, אבל עם ילדים זה אחרת, יש ילדים שיכולים להיות מאוד תוקפניים וישירים".
• דוקטור הילי כוכבי (49)
• גרה בנווה מונוסון
• נשואה + 4
• פסיכולוגית חינוכית מומחית
• מרצה וחברת סגל במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, ובעלת קליניקה פרטית
• דוקטורט לפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב
• מחברת הספר "הורים טובים" (כנרת־זמורה)
איך היית מאפיינת את ההשפעה הנפשית של הגל החמישי על תלמידים?
"מה שמאוד מאפיין את הגל הנוכחי הוא בלבול בין תפיסות שונות: מצד אחד קריאות לסגור את בתי הספר ומצד שני האמירה ש'זה שום דבר תמשיכו כרגיל'. לעיתים אלה חילוקי דעות שעולים בתוך הבתים עצמם והמסרים המבלבלים מגיעים גם מכיוון מקבלי ההחלטות וזה קשה. אם בסגר הראשון היה פחד אבל גם משהו מלכד, בחברה ובמשפחה, עכשיו זה בדיוק הפוך: יש משהו מבלבל ואפילו מפלג. אחד המאפיינים של הקורונה זה העובדה שכולם משפיעים על כולם. הערך של כל אחד יעשה מה שנכון לו ומה שהוא מאמין בו הוא ערך שבשגרה אנחנו מאוד מאמינים בו לרוב, אבל בתקופה הזאת זה לא רלוונטי כי הבריאות שלך תושפע מהחלטות של אחרים - וזה נהפך לדבר קשה מאוד".
כעת המשקל עבר לאחריות חברתית, הכי רחוק מחייה ותן לחיות.
"בדיוק, וזה הנזק הכי קשה של המגיפה: השונות שהיא יוצרת בין אנשים. אלה שבעד חיסונים, אלה שנגד, אלה שבעד שגרה ואלה שבעד להסתגר: אין דרך לעבור את הדברים ביחד ביישור קו. כי אין קו, כי לו היתה דרך כזאת כבר היו מתיישרים לפיה, ומהמסר הזה ילדים מושפעים מאוד".
מה הנזק המצטבר של המגיפה, ובמה הגל החמישי שונה?
"שנתיים אנחנו במציאות לא יציבה. ילדים לא למדו באופן רציף בצורה פרונטלית, צברו חוסרים חברתיים, לימודיים והדבר הבסיסי הזה של הרגלי למידה רציפים, ריכוז ביום לימודים של שש שעות נפגע. כשיש קטיעה של השגרה למשך זמן כל כך ארוך רואים ילדים שצנחו לתיכון בלי לדעת איך ללמוד למבחן, להתמודד עם חומר, בלי יכולת להתנהל חברתית.
"להתנהל במסכים זה אחרת: יש שם חסך משמעותי וזה ניכר בעיקר אצל ילדים רגישים, בעלי הפרעות קשב, לקויות למידה או חרדה. דברים שבשגרה אפשר לנהל, לעקוף, להסתגל ולהתאמן עליהם כדי לתפקד בצורה טובה - מתערערים באופן כל כך קיצוני ואז הפרעה קטנה ברקע הופכת להפרעת תפקוד גדולה בפרונט. הכול מועצם. לילדים שניהלו כמעט שנה תקשורת סביב מסכים קשה לצאת ולייצר קשר חברתי אמיתי".
"נקלענו לאירוע חירום שלא נגמר"
יש יותר הפניה לטיפול תרופתי?
"בהפרעות קשב כן. אבל בחרדה ודיכאון קו הטיפול הראשון הוא לא תרופתי אלא פסיכולוגי, רק במצבים קיצוניים ממש נפנה גם לאופציות התרופתיות. ריבוי הפניות לפסיכולוגים הוא מטורף כל מערך בריאות הנפש נמצא עכשיו בעומסים אדירים. אולי זה כן מאפיין את הגל החמישי: אם בתחילת המגיפה היתה איזו התגייסות סביב אויב משותף, וירוס שנלחמים בו, וזה יצר תחושת לכידות — מה שיש עכשיו זו עייפות נורא גדולה, תחושה שהאויב כבר לא ברור. אצל חלק האויב הוא הנגיף, אבל אצל חלק הוא החיסון. זה הפך למלחמת התשה".
שם הקושי?
"עיקר הקושי הוא שההורים שחוקים, שיכולת ההכלה שלהם נשחקת. אם בהתחלה הם היו מגויסים, תמרנו את שעות העבודה והיה אדרנלין בסיפור הזה, עכשיו זה אירוע חירום שלא נגמר, לא מוגדר, נעלמה תחושת המשמעות, ולא רואים את הסוף. פעם האופק היה החיסונים, ואמרו 'תכף נגיע לקצה', אבל כשהגל חוזר שוב ושוב עם תחזיות למאות־אלפי חולים ביום — יש שחיקה עצומה של ההורים".
מה הפתרון?
"בעיני לצד הצורך להעצים את גורמי בריאות הנפש צריך להעצים את יכולת ההכלה של ההורים. לא כל מצב דורש טיפול פסיכולוגי. יש מצבים שדורשים הורה שמסוגל להכיל, להרגיע, להמשיג את מה שהילד מרגיש. התפקיד שלנו כחברה הוא לעזור להורים לעזור לילדים, לתת להם כלים. זה יותר טבעי מלרוץ ולחפש עזרה פסיכולוגית: ילדה שרוצה לדבר על מה שהיא מרגישה צריכה אמא, אח גדול, מחנכת או מדריך. הדמויות הטבעיות בחיי הילדים יכולות לתת מענה להרבה מאוד מהקשיים. אבל כדי שיוכלו לתת את המענה צריך לחזק ולא להחליש אותם. לכן מי ששומעים בבית כמה בית ספר לא בסדר, כמה מאוכזבים מהמורה — זה מחליש את המערכת ובסוף פוגע בילדים. מסרים של התפעלות מהמערכת, 'כל הכבוד למורים שממשיכים לתפקד למרות הסיכון הגובר', — יאפשרו לילדים לתפקד טוב יותר".
לתחושתך רצים לטיפול פסיכולוגי מהר מדי?
"לא כל דבר דורש לשלוח את הילד לטיפול פסיכולוגי. יש היום תחושה שכל דבר מחייב עזרה מקצועית. אני כן חושבת שהורים יכולים להיעזר בהדרכה הורית או ביעוץ פסיכולוגי ובמקרים מורכבים אפשר להתייעץ עם אנשי מקצוע. אבל ילדים אמורים להיעזר קודם כל בגורמי התמיכה הטבעיים שלהם, שהם בראש וראשונה הורים, מורים ויועצת בית הספר. הורים גם צריכים להאמין ביכולת שלהם לעשות עם הילד שיחה ולתווך לו את המצב כשהוא נראה מדוכדך, לשאול מה שלומו ולהציע שייפגש קצת עם חברים. ארוחת ערב משפחתית פשוטה בלי מסכים שבה כולם יושבים ומשוחחים אחד עם השני תורמת הרבה לרווחה נפשית. יש מקום לחזור לדברים האלה, למשחק עם הילדים, להליכה בפארק".
"אין תחליף למפגש אמיתי"
מה עוד יכול לחזק בזמן כזה?
"אין תחליף למפגשים אמיתיים חברתיים. ללשחק יחד. לצמצם את שעות המסך ולעודד מפגשים בקבוצות קטנות. אנחנו כבר לא בפחד של הגלים הקודמים. אין שום הצדקה להתבודדות והסתגרות. כשילד משחק טוב לו. לעודד ילדים לעסוק בספורט, בנגינה ויצירה, כל דבר שהילדים נהנים לעשות מגן עליהם מתחלואה נפשית".
מה ילדינו יספרו לילדים שלהם על התקופה הזאת?
"אחד הדברים שהקורונה לימדה הוא צניעות ושאין דרך לנבא. הומור תמיד עוזר ונותן פרספקטיבה. אמרתי לבנות שלי שמה שלהן נראה כמו בדיקות אנטיגן היה נראה לדור שלי כמו בדיקות הריון. אני חושבת שבנושא עזרה הדדית - כיוון שמגיפה משפיעה על כולם אפשר לקחת את זה למקום ערכי חיובי: אם ילד חולה בכיתה להתגייס ולשלוח לו חבילה עם משהו, לדאוג שמתקשרים אליו לשאול מה איתו. ילד שעושה את זה גם אומר לעצמו אם אני אהיה בבידוד ידאגו גם לי. יחשבו עלי. יש פה הזדמנות גדולה לתרגל אמפטיה וסובלנות".
דור שגדל תחת מגיפה של מסכות, ריחוק חברתי, בידודים. עד כמה הוא נשרט?
"אני מלמדת באקדמיה, וסטודנטים מעדיפים ללמוד מהבית דרך הזום ולא להפגש. וזה ממש מטריד אותי ברמה חברתית: אנשים בני 20 פלוס בתחילת חייהם הבוגרים שלומדים מקצוע טיפולי כמו פסיכולוגיה ומעדיפים להשאר כל אחד בביתו — זה מטריד. אין תחליף לקשר אנושי, למפגש פנים אל פנים וזה בידיים שלנו לא לוותר על הדברים האלה. ברגע שדברים יירגעו חשוב להתעקש על מפגשים אמיתיים, גם לא להושיב ילד מול סיפור ביוטיוב אלא לספר לו סיפור. זו שאלה חברתית גדולה שצריך יהיה להתייחס אליה. . הייתי מקפידה להעביר לילדים את המסר שאין תחליף למפגש אמיתי, בתרומה למצב הרוח, ליכולות חברתיות וליכולות אמפתיה. הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט דיבר על היכולת להיות לבד כעל בסיס לבריאות נפשית, אבל לא במובן של משחקי המחשב שמעלים הורמונים השרדותיים. אני מבינה מצב שהילד בבידוד ואין ברירה, אבל לזכור שהדבר האמיתי לא נמצא במסך".
יש נקודות אור במצב?
"לדעתי הרווחנו בשנתיים האלה הערכה לדברים הפשוטים: משפחה, בית, ובריאות שהייתה מובנת מאליה. השגנו גם איזו האטה מקצב החיים המסחרר. התקופה גרמה לנו לחשוב מה חשוב לנו יותר, ולהעניק תשומת לב להווה, למה שאפשר לעשות כבר עכשיו אנחנו פחות עסוקים במרדף אחרי החופשה הבאה ובתכנון דברים ארוכי טווח. התקרבנו לבסיס ובזה יש משהו חיובי".
