שנה ל-7.10אנו מעולים בלחסל את אויבינו וכושלים בלהציל את אהובינו
שנה ל-7.10
אנו מעולים בלחסל את אויבינו וכושלים בלהציל את אהובינו
כמה חוסן צריך כדי לשרוד לבד בשבי, אחי האהוב. עשית כל מה שיכולת, שמרת על הגוף והנפש אבל הצבא והמדינה לא שמרו עליך. אין לנו ביטחון כל עוד חיי חטופים מופקרים. ביום השנה למחדל אני מבקשת: הביאו לנו בשורה של חיים
יום שבת, 7.10.23, השעה 9:41. כבר שלוש שעות שטירוף משתולל בניר עוז. כבר יותר משעתיים שיש מחבלים ברחבי הקיבוץ.
הם יורים, פורצים, שורפים, בוזזים, חוטפים, רוצחים. אין צבא שיושיע, אין הנהגה שמתעשתת.
אלעד לבד בממ"ד שלו, ההורים שלי לבד בממ"ד שלהם. איזו אימה. כל הבוקר התכתבנו.
ב־9:41, אלעד הצליח להקליט הודעה. שתי מילים היו בה: "צריך חוסן". המילים נבלעו בתוך ירי כבד.
צריך חוסן? כתבתי.
כן, הקליט שוב בקולו, צריך חוסן.
דקה אחר כך התקשרתי ואלעד הספיק להגיד שיש מחבלים בבית והוא לא יכול לדבר. השיחה התנתקה. אחריה דממה. נשארנו באימה.
101 אחיות ואחים שלנו עדיין שם
יום השנה לטבח הגיע ואני חושבת הרבה על המילים האלו. אלעד זיקק מסר, אולי לעצמו, אולי עבורנו. כמה חוסן היית צריך, אח שלי יקר ואהוב, כדי לשרוד את יום החטיפה. כדי לשרוד את הימים בשבי. כדי לשמוע ברדיו מח’אן יונס על היקף הטבח בקיבוץ ניר עוז, ועל כל כך הרבה חברים שאיבדת, שאיבדנו כולנו.
כמה חוסן גילינו שהיה לך, מהדברים שעדה שגיא ומירב טל סיפרו לנו מהזמן המשותף שלכם בשבי בעזה: בתוך הסבל, האלימות, הרעב והפחד ניסית לשמור על כושר בחדרון הקטן, שמרת על ילדי המחבלים שפגעו בך ושמרת על צלם האנוש שלך, ראית שקיעה כשנתנו לך, לימדת את מירב תרגילי נשימה, ביקשת מעדה לשמור על אופטימיות זהירה.
הוחזקת רוב הימים לבד. כמה חוסן צריך כדי לשרוד בשבי לבד. עשית כל מה שיכולת כדי לשרוד, שמרת על הגוף שלך, שמרת על הנפש. אבל לא שמרו עליך. שוב: לא שמרו עליך. לא הצבא ולא המדינה.
איננו רוצים לחיות על חרבות. הביאו לנו בשורה של חיים. החזירו כבר את החיים, החזירו את החללים. אפשרו לאזרחי מדינת ישראל לחזור לנשום
שבעה באוקטובר היום, שנה אחרי. מה השתנה פה? כל כך הרבה קברים חדשים אך עדיין אהובינו מופקרים מעבר לגדר. בהם שגיא דקל חן שהתריע ראשון על חדירת המחבלים, אביב אצילי ותמיר אדר שיצאו להגן על הקיבוץ ונפלו בקרב, דוד ואריאל קוניו, ארבל יהוד, גדי מוזס, איציק אלגרט, עודד ליפשיץ, משפחת ביבס, עופר קלדרון, אוהד יהלומי, סשה טרופנוב, מתן צנגאוקר, ג'ודי וגדי חגי, איתן ויאיר הורן, יאיר יעקב, רונן אנגל, זלמן, צ'רצ'יל, קופר. וזה רק המעגל הקרוב של ניר עוז. 101 אחיות ואחים שלנו עדיין שם.
המדינה שלנו עדיין במלחמה, שהולכת ומתרחבת. לפעמים נדמה כבר ששוכחים בהנהגה ובציבור למה התחילה המלחמה. היא נכפתה עלינו, זה נכון. אבל המלחמה נועדה להחזיר את החטופים ולהחזיר את הביטחון. הביטחון שלנו לא יכול להתבסס רק על חיסול מחבלים. אנחנו מעולים בלחסל את אויבינו וכושלים בלהציל את אהובינו.
הביטחון שלנו מתבסס על הידיעה שחיינו חשובים, שלהנהגה שלנו אכפת מאיתנו ללא קשר למי הצבענו, שהחברה שלנו לא מוכנה לחיות חיים רגילים כשרבים כל כך נמצאים במנהרה חשוכה. אז לא, אין לנו ביטחון כרגע. לא כל עוד חיי אדם מופקרים, חיי החטופים, החיילים, האזרחים. לא כל עוד ישנן אמירות בציבור ובתקשורת שמוכנות להקריב אנשים חיים, לא כל עוד יש מי שקורא להצלת חיים "עסקה מופקרת".
צריך חוסן, אמר לי אלעד, ואני מוסיפה: צריך אומץ. אומץ להתעלות מעל שיקולי מנדטים ושיקולי שרידות פוליטית. צריך אומץ ומצפון כדי לזכור מה זה להיות יהודי, מה זה להיות אנושי, מה זה להיות בן אדם. יום הכיפורים בפתח. אין כפרה על הפקרה ואין מחילה על הקרבה.
1 צפייה בגלריה
כרמית פלטי קציר. אחותו של אלעד קציר שנחטף מניר עוז, נרצח בשבי חמאס, וגופתו הוחזרה באפריל. אימם חנה נחטפה ושוחררה, אביהם רמי נרצח ב־7.10
(צילום: נחום סגל)
מצאתי חוסן בקהילה השכולה שלי
צריך חוסן, אמר לי אלעד, ובשנה הזו מצאתי חוסן. מצאתי אותו בכוחות הגוף והנפש של אמי שחזרה מהתופת, בכוחות של אנשים רבים כל כך בחברה הישראלית להיאבק יחד על השבת החטופים, באנשים שחזרו מהשבי ולוקחים חלק במאבק על מי שנותרו מאחור. מצאתי חוסן בכוחות של קהילת ניר עוז, הקהילה השכולה שלי שאיבדה כל כך הרבה, להרים מבט זה לעבר זה ולהציע עזרה וחיבוק באבל ממושך כל כך, ובכל בשורה מרה גם לקום מהשבר הנורא ולנסות, לאט לאט, לקום ולחיות ולהיאבק.
ביום השנה לטבח, למחדל שבו קרס ביטחונה של מדינה שלמה שמאז נמצאת במלחמה הולכת ומתרחבת, אני מבקשת: איננו רוצים לחיות על חרבות. הביאו לנו בשורה של חיים. הישגים צבאיים חייבים להיות מתורגמים להסדרים. צריך אומץ כדי לעשות זאת, ורצון לחיות כאן ולא רק למות כאן. החזירו את החיים, החזירו את החללים. אפשרו לאזרחי המדינה לחזור לנשום.
ביום השנה אני עצובה כל כך ומתגעגעת.
אני יכולה לדמיין את החבורה המופלאה שאיבדנו יושבת שם יחד, עם בירות וחיוך, בפרלמנט של מעלה. יהי זכרכם מבורך ובלתי נשכח.
