תוכנית ריפמן מחמירה אי-שוויון ומדירה נשים בדואיות מתהליך התכנון
תוכנית ריפמן מחמירה אי-שוויון ומדירה נשים בדואיות מתהליך התכנון
תוכנית ריפמן, להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, שנידונה לאחרונה בכנסת, עלולה להותיר צלקות חברתיות עמוקות, במיוחד עבור נשים בדואיות. מעבר לכך שהתוכנית גובשה ללא שיתוף אמיתי של הציבור הבדואי, היא פוגעת באופן ישיר במעמדן של נשים ומנציחה מנגנונים המעמיקים את הדרתן ממוקדי קבלת ההחלטות. במקום שהתכנית תהווה כלי לשינוי חברתי חיובי, התוכנית עלולה להפוך לסמל לדיכוי ממוסד ומכוון.
התכנית מדירה נשים מתהליך התכנון ומהווה סימפטום למדיניות ריכוזית. נשים בדואיות, שהן חלק בלתי נפרד מהקהילה ומעמוד השדרה של המשפחה, אינן זוכות לייצוג בתהליכי התכנון של התוכנית. למעשה, הדרתן מתוכניות כאלו אינה רק עוול מוסרי אלא גם טעות אסטרטגית. תכנון קהילתי שאינו כולל נקודת מבט מגדרית מוביל לפתרונות שאינם לוקחים בחשבון את צרכיהן של מחצית מהאוכלוסייה.
התוכנית אינה מתייחסת לאתגרים המיוחדים הניצבים בפני נשים בדואיות, במיוחד אלה המתגוררות בכפרים הבלתי מוכרים. כך למשל בהיבט של תעסוקה. התוכנית אינה מציעה פתרונות מעשיים לשיפור תעסוקת נשים בדואיות. כיום, רק 30% מהנשים הבדואיות מועסקות ובכפרים הבלתי מוכרים האחוז המועסקות נמוך עוד יותר, ומתוך המועסקות לעיתים קרובות מדובר במשרות חלקיות ובשכר נמוך.
התוכנית לא מתמודדת עם החסמים המערכתיים שיש לנשים, כגון היעדר תחבורה ציבורית או מסגרות לילדים, ואף אינה כוללת צעדים מעשיים לשיפור המצב, כגון תמריצים לעסקים מקומיים שיתמכו בתעסוקת נשים. מבלי לשפר תשתיות חיוניות בכפרים הלא מוכרים כמו תחבורה ציבורית ומעונות יום ומבלי לייצר מהלכים נוספים לתמיכה בתעסוקת נשים, השתלבותן של נשים בדואיות בשוק העבודה יהפוך למשימה כמעט בלתי אפשרית.
התכנית פוגעת בזכויות הדיור והקניין. אחד הסעיפים המדאיגים בתוכנית הוא קביעת מנגנונים לכפיית ציות, הכוללים איומים בהריסת בתים. עבור נשים, איום זה אינו רק איום פיזי אלא גם חברתי והוא ונפשי. בתרבות שבה הבית מהווה עוגן כלכלי, חברתי ורגשי, הריסתו מהווה פגיעה רב-ממדית.
נשים רבות שנאלצות להתמודד עם הריסת הבית מוצאות עצמן ללא פתרון מגורים הולם, כאשר היעדר חלופות מחזק את התלות הכלכלית שלהן בגברים ובכך נפגעת עצמאותן. נשים רבות חוות חרדה, דיכאון ופגיעה משמעותית בתחושת השייכות והיציבות. במקום לספק ביטחון ולחזק את תחושת השייכות, התוכנית יוצרת אקלים של חוסר יציבות שמותיר את הנשים פגיעות ומודרות.
מדינות רבות כבר הבינו שנשים הן מפתח לשינוי חברתי, במיוחד בקהילות מוחלשות כמו בברזיל ורואנדה תוכניות מוצלחות התמקדו בשילוב נשים בתהליכי תכנון, פיתוח וקבלת החלטות, מה שהוביל לחיזוק הקהילה כולה.
תוכנית ריפמן מחמיצה הזדמנות זו ופועלת באופן שמדיר נשים ולא נותן מענה לצרכיהן הייחודיים.
זה הזמן לקדם תהליך של שותפות ולעצור את המדיניות ההרסנית. הגיע הזמן לקחת בחשבון את צורכי האוכלוסייה הבדואית בכלל ונשים בדואיות בפרט. כל תוכנית להסדרת התיישבות הבדואים בנגב חייבת להיות מבוססת על שיתוף פעולה אמיתי, כזה שמביא בחשבון את הצרכים המגוונים של כלל האוכלוסייה. יש להבטיח ייצוג הולם לנשים, לקדם תכנון פתרונות דיור ברי קיימא, ולפתח תשתיות חברתיות וכלכליות שיבטיחו שוויון מגדרי.
מדיניות שמניחה בצד מחצית מהאוכלוסייה ומדירה אותה ממעגלי ההשפעה לא רק שאינה מוסרית – היא גם אינה ברת קיימא. מדיניות כזו מייצרת תסכול, ניכור, ומעמיקה את הפערים במקום לצמצם אותם. כל תכנון חייב להתחיל בדיאלוג – דיאלוג שמבוסס על שוויון, הכלה וכבוד לכלל הקולות.
רשא אלעטאונה היא עורכת דין בעמותת איתך מעכי - משפטניות למען צדק חברתי
