דעהמתי בית משפט צריך לפסול ראיה
דעה
מתי בית משפט צריך לפסול ראיה
קבלת ראיות שהושגו באופן בלתי חוקי, גם אם אין חשש לאמיתותן, עלולה לפגוע בזכויות נאשמים וליצור תמריץ לפעולות חקירה אסורות. עם זאת, גם פסילה מכנית של ראיות, מבלי להתחשב באינטרס הציבורי, מעוררת קושי
בימים אלה דנה הכנסת בהצעת חוק ממשלתית שיזם שר המשפטים גדעון סער, המעניקה לבית המשפט הדן במשפט פלילי סמכות לפסול ראיה שהושגה באופן בלתי חוקי אם בית המשפט שוכנע שקבלת הראיה תפגע בזכות להליך הוגן. ההצעה חלה על כל סוגי הראיות, כולל אמרות של עדים וראיות חפציות, ולא רק על הודאות. בהצעת החוק נקבע שלבית המשפט יהיה שיקול דעת לקבל ראיה שהושגה באופן בלתי חוקי אם לדעתו האינטרס הציבורי תומך בכך.
המטרה של הצעת החוק, המבוססת על המלצת רוב חברי הוועדה המייעצת לסדר דין פלילי וראיות בראשותה של שופטת בית-המשפט העליון לשעבר עדנה ארבל (ועדת ארבל), היא חשובה, ואין להתפלא על כך שגם האופוזיציה לא התנגדה לה והיא עברה בקריאה הראשונה ללא מתנגדים או נמנעים. קבלת ראיות שהושגו באופן בלתי חוקי, גם אם אין חשש לאמיתותן, עלולה לפגוע בזכויות נאשמים וליצור תמריץ לפעולות חקירה אסורות. עם זאת, גם פסילה מכנית של ראיות, מבלי להתחשב באינטרס הציבורי, מעוררת קושי. גישה דומה אומצה על ידי בית המשפט העליון לפני כ-15 שנה בפסק דין יששכרוב, אך יש חשיבות מעשית וסמלית בכך שהכלל ייקבע במפורש בחוק של הכנסת.
הצעת החוק מבוססת על דעת הרוב בוועדת ארבל, שהמליצה שהחוק לא יכלול פירוט של הקריטריונים שבית המשפט יתחשב בהם. זאת כדי להשאיר לבית המשפט שיקול דעת בפיתוח הכללים בנושא מורכב זה. דעת המיעוט בוועדה הייתה שמן הראוי לפרט בחוק את האינטרס הציבורי, ולכלול בו רשימת שיקולים לא ממצה שבהם יתחשב בית המשפט כשידון באפשרות של פסילת ראיה. לדעתי, ההבדל המעשי בין דעת הרוב בוועדת ארבל, שעליה מבוססת הצעת החוק הממשלתית, לדעת המיעוט בוועדה, אינו גדול. רשימת השיקולים שנכללה בהצעת המיעוט מבוססת על הפסיקה הקיימת של בית המשפט העליון, וגם דעת המיעוט אינה מציעה להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט.
ואולם, לא רק הצעת החוק הממשלתית אלא גם דעת המיעוט בוועדת ארבל, ובמידה רבה גם הפסיקה, אינן מתייחסות במפורש לשיקול מרכזי החורג מהגינות ההליך ומהאיזון בינו לבין האינטרס הציבורי בקבלת הראיה. שיקול זה הוא קיום החוק שהראיה הושגה תוך הפרתו. הכנסת, כשחוקקה חוק האוסר על אמצעי חקירה מסוימים, כבר לקחה בחשבון את האפשרות שכתוצאה מהאיסור לא ניתן יהיה לגלות את העבריינים או להוכיח את אשמתם.
אומנם, ייתכנו מקרים שבהם לא היה קושי להשיג את הראיה גם באופן חוקי. במקרים כאלה השיקול של קיום החוק האוסר לא יהיה שיקול מכריע. דוגמה למקרה כזה, שנדון לאחרונה על ידי בית המשפט העליון, היא עריכת חיפוש בנוכחות עד אחד בלבד, בניגוד לחוק הדורש שחיפוש ייערך בנוכחות שני עדים. מאחר שהראיה שנמצאה בחיפוש הייתה נמצאת גם אילו החיפוש היה נערך בנוכחות שני עדים כפי שדורש החוק, החלטת בית המשפט לקבל את הראיה (תוך הקלה מסוימת בעונש) הייתה סבירה.
ואולם, יש גם מקרים שבהם ללא הפרת החוק על ידי החוקרים לא היה ניתן, קרוב לוודאי, לחשוף את העבריינים או להוכיח את אשמתם. דוגמה למקרים כאלה היא כשהוכחת האשמה מתבססת על הודאות חשודים או על אמרות עדים שניתנו כתוצאה משימוש אסור בכוח פיזי או מאיומים נגד הנחקרים. במקרים כאלה, הכשרת הראיה תפר את החוק שאסר על שימוש בכוח או איומים, והעדיף זיכוי אשמים על פני הרשעתם על סמך ראיות שהושגו בדרכים כאלה. גם אם אין מקום לשלול לחלוטין את שיקול דעתו של בית המשפט להכשיר גם ראיה מסוג זה, הרי שחשוב שבחוק ייקבע שבית המשפט יוכל להכשיר ראיה כזאת רק במקרים חריגים, שבהם תהיה לכך הצדקה מיוחדת.
פרופ' אריאל בנדור הוא מומחה למשפט ציבורי, פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן
