הקפאת השכר במגזר הציבורי היא המשך ההפקרה של כולנו
הקפאת השכר במגזר הציבורי היא המשך ההפקרה של כולנו
חבר שעובד באחד ממשרדי הממשלה הגדולים סיפר לי לאחרונה על ההתרוקנות של המשרד מהקולוגות שאיתן עבד בשנים האחרונות ומתפטרים האחד אחרי השנים. מכרה מהלימודים סיפרה לי שאף אחד מאלה שנכנס איתה לעבוד בארגון ממשלתי חשוב כבר לא שם. בכלל, סוד גלוי הוא בקרב מרבית שעבד פעם בממשלה או שיש לו חברים וקרובים שעובדים בה כיום, שבשנים האחרונות קיימת תופעה הולכת ומתגברת של נטישת המגזר הציבורי. עובדים ברמות בכירות ובינוניות שעוזבים את התפקיד ומפסיקים את הקריירה, עובדים חדשים שלא ממשיכים אחרי התפקיד הראשון, ומכרזים שנפתחים לתפקידים חדשים ומופסקים באמצע בגלל שלא נמצא מועמד מתאים. גם הנתונים מצביעים על תמונה דומה. בשנים האחרונות ישנה ירידה של כ-30% במספר המועמדים למשרות בשירות המדינה ו-20% מהמשרות לא מאויישות. גם באזורים המבוקשים ביותר בשירות המדינה, שבדרך כלל נהנים מעודף גדול של מועמדים, כמו אגף התקציבים באוצר ופרקליטות המדינה, נאלצים בשנים האחרונות לצאת בפרסומים על מנת למצוא מועמדים מתאימים. המצב העגום הזה נכון גם למשרדי הממשלה ולעובדי המטה וגם לעובדים והעובדות שנותנים שירות לציבור באופן ישיר כמו מורות, פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות ועוד.
ורמים למציאות הזו מגוונים. חלקם קשור לפערי השכר ותנאי העבודה הבלתי ניתנים לגישור מול ענף ההייטק וההעדפות המשתנות של העובדים שמתעדפים עבודה מרחוק ובצורה דיגיטלית. חלקם דווקא להתנהלות ממשלות ישראל בשנים האחרונות. אי היציבות השלטונית, סבבי הבחירות הבלתי נגמרים והתקציב ההמשכי, שבאים והולכים מאז שנת 2019, הביאו לשיתוק של משרדי הממשלה ולייאוש של רבים מהאפשרות לקדם תהליכים ושינויים. לאלה מתווספת המתקפה של ממשלות הימין על עובדי המגזר הציבורי המקצועיים שמכונים בזלזול "פקידים" ומואשמים חדשות לבקרים בפוליטיזציה, בגלל ניסיונים לעצור פעולות לא חוקיות של השרים, ובאי יכולת, בגלל ניסיונים של השרים לחסות על כשלונותיהם הם. הזינוק במספר המינויים הפוליטיים גורם אף הוא לעובדים איכותיים לנטוש את שירות המדינה. מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא שמאז שנת 2000 מספר המינויים הפוליטיים הכולל גדל פי שישה, ובמשרות הבכירות הוא זינק פי 12, והגיע לידי כרבע מהמשרות הבכירות. כשלתפקידים הבכירים ממונים יותר ויותר מנהלים לא ראויים ולא מתאימים וכשלעובדי המדינה אין אופק קידום, הם עוזבים.
ההתנהלות המגזרית מאוד של הממשלה הנוכחית, השסע החברתי והפוליטי שאותו הסלימה והתחושה הרווחת שהעבודה שנעשית בה לא נועדה לטובת הציבור כולו ונעשית ממניעים לא מקצועיים, הוליכה החוצה עוד עובדים שאינם מעוניינים להיות חלק ממנגנון כזה.
בנוסף לכל אלה ובניגוד לאמונה הרווחת, מחקר שנעשה על ידי בנק ישראל מצא ששכרם של העובדים בעלי ההשכלה האקדמית בשירות המדינה נמוך משכרם של העובדים בעלי הכישורים הדומים וההשכלה האקדמית במגזר הפרטי. במקצועות מסויימים, כמו למשל אצל הכלכלנים, הפער גדול במיוחד. כך, שכרם של מרבית עובדי המדינה נשחק בין השנים 2020-2023 בהם לא היה הסכם שכר בתוקף במגזר הציבורי. הסכם השכר שנחתם בשנת 2023 בין ההסתדרות למדינה, נועד להקל במעט על פערי השכר שנפערו ולעזור להביא ולהשאיר עובדים במגזר הציבורי. תוספות השכר בו היו צנועות יחסית ודיברו על תוספת שכר של 2% בלבד בשנת 2024 ועוד תוספות של 1%-1.5% בשנים 2025-2027.
עכשיו מבקשת הממשלה להקפיא את תוספות השכר המיועדים לשנתיים הקרובות ואולי אף לבטלן כליל, על מנת למלא את קופת המדינה שהתרוקנה בשל המלחמה הארוכה וההתנהלות חסרת האחריות של הממשלה. כאילו לא למדנו דבר מה-8.10, אז נוכחנו מה קרה למערכות הציבוריות אחרי שנים של שחיקה תקציבית ועבודה על הקצה ומה נשאר ממערכות שהוזנחו והופקרו לאורך עשורים. במקום לחזק את המערכות הציבוריות, להבין שחוסנה של החברה הישראלית שעוברת מבחנים קשים ביותר מורכב גם ממערכת חינוך חזקה, ממערכת בריאות פיזית ונפשית מיטיבה וממערכת רווחה נרחבת, מבקשת הממשלה להעניש את עובדי המגזר הציבורי על שבחרו לעבוד בו ולא במגזר הפרטי, ולדרוש מהם לשלם חלק גדול במיוחד מהוצאות המלחמה והפקרות הממשלה, זאת למרות שביצוע הצעד הזה יוביל להעלאת קצב ההתפטרות וריקון המערכות הציבוריות. אם יש צורך בעוד הכנסות - אפשר למסות את בעלי ההכנסות הגבוהות, כולל אלה מהם שעובדים במגזר הציבורי. אבל אין שום סיבה הגיונית לפגוע דווקא בהם באופן סצפיפי.
מי ישלם את המחיר של הפקרת העתיד של כולנו? מי ימצא אשם בועידת החקירה הממלכתית הבאה?
אביעד הומינר-רוזנבלום הוא מנכ"ל שותף של המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון
