דעהנקודת האל-חזור של משבר האקלים
דעה
נקודת האל-חזור של משבר האקלים
למרות כל נורות האזהרה, איננו מתכוונים להיפרד מה"צמיחה" לטובת מושגים אחרים כמו "צניעות", "מינימליזם" ו"הפחתה"
עלינו להבין ולהפנים: אנחנו עומדים לפני נקודת האל-חזור של משבר האקלים. בשנת 2015 היה אירוע מכונן של עימות עם המציאות העתידית: הסכם פריז.
מרבית מדינות העולם היו שותפות להסכמה על הצורך לפעול כדי למנוע מההתחממות הגלובלית לעבור את הנקודה שממנה כבר אין חזרה. מאז אותה שנה חלפו שבע שנים, שבהן חוזרים המדענים ומזהירים אותנו ששנת 2030 תהיה כנראה נקודת האל-חזור. נקודת האל-חזור ניצבת מול עינינו, והדו"חות של המדענים הולכים ונעשים ברורים יותר: אנחנו מפגרים מאוד בביצוע הפעילות הנדרשת.
אני טוען שאנחנו נמצאים בנקודת האל-חזור כבר עתה. אני יודע זאת, כיוון שמאז הסכם פריז עברו שבע שנים, ומ-2022 ועד 2030 נותרו שמונה שנים. לא קשה לעשות תחזית, אקסטרפולציה, ממה שהיה אל מה שיהיה. הליכה אחורה מזכירה לנו שבאוקטובר 2018 יצא דו"ח של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי אקלים (IPCC) שהיה בעל השפעה רבה, גם יחסית להסכם פריז. אלא עד שאפשר היה להתרשם מן הדו"ח ההוא, כעבור שנה ורבע פרצה הקורונה (תחילת 2020). הקורונה מלווה אותנו כבר שנתיים, ואפשר שתוסיף ללוות אותנו שוב. במהלך השנים הללו התרחשו אירועי קיצון אקלימיים, שבהם נפגעו אנשים רבים. ובינתיים פרצה לה מלחמת רוסיה-אוקראינה, שגם היא מצדה תורמת את תרומתה ליצירת גזים רעילים נוספים באטמוספרה.
אולם אני למד על נקודת האל-חזור מדברים משמעותיים נוספים: ההתנהגות שלנו. לו נושא הקיימות היה בתודעתנו באמת, אין ספק שהיינו מתחילים לחיות אחרת, אבל זה לא קורה. למדנו קצת למחזר, אבל זה מעט שבמעט. אנחנו, בעולם המפותח, לא מוכנים להיפרד מן הדבר העיקרי – רמת החיים. רמת החיים מתבססת על מושג המפתח הכלכלי במאבק הקיימות – "צמיחה". חרף כל נורות ההזהרה, איננו מתכוונים להיפרד מן ה"צמיחה" לטובת מושגים אחרים כמו "צניעות", "מינימליזם" ו"הפחתה". המושגים הללו מתייחסים אל העובדה שכדור הארץ כבר אינו יכול לספק את הצרכים שלנו, ויתרה מכך, הוא כבר השקיע ב"צמיחה" שלנו מעל ומעבר למה שבאפשרותו. בתהליך הזה הוא עד להיכחדות של זנים רבים של בעלי חיים, לירידת איכותה של הקרקע ולאירועי הקיצון שנזכרו: שרפות, בצורות, התחממות, קטבים נמסים, שיטפונות ומתיחות מדינית בין ארצות שונות ובתוכן.
הכתובת היא על הקיר באותיות אדומות גדולות, ואילו אנחנו – כולל גם מרבית הפוליטיקאים – נכשלים מלראות. ויתור מודע ומוצהר על "צמיחה" משמעו פחות, הרבה פחות, צריכה וקניות; אבטלה במקומות שיפסיקו למכור ולייצר; פרידה מאכילת בשר, בעיקר בקר; למידה חדשה על אורחות חיים שאיננו מכירים; סגירת מפעלים; השקעה באנרגיות נקיות, בנייה אקולוגית, חקלאות אחרת; והבנה מעמיקה שעלינו להחזיר לכדור הארץ הרבה ממה שסחטנו ממנו – בלי דעת או ביודעין.
שבע שנים קריטיות חלפו מאז הסכם פריז, ובהן כמעט לא השתנה דבר; למה שישתנה בעתיד? שמונה השנים שנותרו לנו עד 2030 הן עוד "המון זמן", ואנחנו איננו מרחיקי ראות עד לשם. יש בעיה נוספת גדולה, והיא היכולת של המדינות לסמוך זו על זו, ולכדור הארץ אין כידוע ממשלה. אנחנו יודעים שמעצמות אינן מוכנות לוותר על הייצור לטובת הקיימות: לא ברזיל על הבקר, לא סין על הצמיחה הדורסנית, לא רוסיה על הנפט והגז וכדומה.
אולם איננו חסרי אונים לחלוטין. נקודת האל-חזור אינה אקט אחד שבו החי והצומח יושמדו. מדובר בתהליך ארוך שיימשך עד אשר האוכלוסייה תפחת מאוד והגזים הרעילים יתפוגגו. השאלה היא האם ואיך נהיה אנחנו בין השורדים.
אברהם פרנק הוא ד"ר למינהל ומדיניות החינוך ומרצה לחינוך
