דעהאם רוח בן גביר תשתלט על ישראל - חמאס ניצח
דעה
אם רוח בן גביר תשתלט על ישראל - חמאס ניצח
לצד הלחימה הפיזית ברצועה מתפתחת בישראל חזית נוספת ומאיימת על אופייה האנושי והמוסרי של המדינה. הקרב הוא גם על קלסתרה האנושי והמוסרי של החברה
בשבוע שחלף הזהיר השר איתמר בן גביר את הרמטכ"ל הרצי הלוי שלא יעז לנקוט הליכים נגד החיילים שחיללו מסגד בג'נין. שני רבדים לאירוע הזה: הראשון, פוליטי, חלק מהאינטרס הנבזי של ראש הממשלה להטיח את ראשיהם של הפוליטיקאים וראשי הצבא אלה באלה. כדי להפריד ולמשול, כדי לנגח את הצבא ומפקדיו.
הרובד השני הוא נירמול הבן־גביריזם והכהניזם. נירמול הוויכוח האם לגיטימי לחלל מסגד או לנזוף ברמטכ"ל על ניהול הצבא. והנירמול הזה משתרשר לדיון הטלוויזיוני בערוץ 13 - האם צריך היה להרוג 100 אלף עזתים במכה הראשונה, כפי שדרש צביקה יחזקאלי. ויחזקאלי משתרשר לגיבור אולפנים אחר, אליהו יוסיאן, הפרשן המוסמך לתודעה האיראנית־חמאסית. שניהם, יחזקאלי ויוסיאן, מסבירים לנו שכאן זה לא אירופה, אלא השכונה שבה מבינים ומכבדים רק כוח, טירוף ואכזריות. לסחורות כמו אנושיות, מוסר, חמלה ודיני לחימה אין דורש. מי שדבק בהם — דינו תבוסה. לכן מטיף יחזקאלי להרג המוני, לכן, שולף השר עמיחי אליהו את הנשק הגרעיני, לכן, מתמלאות הרשתות ברעל הסתה גזעני כמפורט בכתב האישום נגד נועם דיין שכתב, בין השאר: "אני אישית איהנה לפוצץ גולגלות של תינוקות ערבים"; "צריך לאנוס ילדות פלסטיניות"; "צריך להקים מחנות השמדה לפלשתינים".
הלך הרוח הזה חדר גם לצבא. הרב מהנח"ל עמיחי פרידמן, טען שהחודש הנורא ביותר בתולדות ישראל הוא דווקא המאושר בחייו. ולמה? כי סוף סוף התבהרה לו תכלית המלחמה שהיא "על כל הארץ! כולה! כולל עזה, כולל הלבנון, כל הארץ המובטחת. גוש קטיף זה קטן לעומת מה שאנחנו נגיע בעזרת השם". בשבוע שעבר חזינו ברס"ן במילואים יאיר בן דוד שמשתוקק לשחזר בעזה את השמדת שכם בידי שמעון ולוי כנקמה על השפלת יעקב אבינו. לדבריו, "הכבוד של העם שלך הוא מעל לכל". הצבא לא שש להתעמת עם האנשים והתופעות האלה בגלל החשש שחיילים וקצינים רבים חושבים כך.
כל זה מעיד על מלחמת תרבות שמתפתחת לצדה של הלחימה הפיזית — הקרב על קלסתרה האנושי והמוסרי של המדינה והחברה. היעד שלנו הוא מיטוט חמאס, אבל אם הקולות האלה ישתלטו עלינו, אז חמאס ניצח. חמאס מבקש לכפות עלינו מלחמת דת נצחית, מלחמת עולם בין מוסלמים ויהודים. אצלנו תשלובת סמוטריץ'־בן גביר מרעילה את חיינו בכהניזם גזעני־משיחי, בפשיזם הלכתי־לאומני, בחזון החזרה לימי התנ"ך, להשמדת שכם ועמלק, לכינון בית המקדש על הר הבית.
הסיפור הזה צובע גם את המאבק על החטופים — את הדילמה על מקומם ומעמדם בסדרי העדיפויות. מנסים לסתום למשפחותיהם את הפה בטענה שהצבתם בעדיפות עליונה תעלה את מחיר העסקה ותפריע להשגת היעד של מיטוט החמאס. נימוקים אלה נגזרים מתרבות שלטון שנועדה לדכא את הפרט, זעקת המשפחות במקרה זה. בדמוקרטיה ליברלית יש מעמד ומשמעות לחופש של המשפחות להיאבק על יקיריהן, גם אם המדינה חושבת שזה מפריע לה. וכשמדובר בנתניהו, מתקצרת גם הדרך להצבת המשפחות — לא בעדיפות עליונה, אלא על כוונת מכונות הרעל.
המלחמה הזו על קלסתרה של המדינה הולכת ומתעצמת ככל שהמלחמה מתגלגלת, וככל שמנסחים וממסגרים אותה סמוטריץ' ובן גביר, יוסיאן ויחזקאלי, פרידמן ובן דוד וגם מפיצי ההסתה הרעילה.
המלחמה הזו מתחברת להפיכה המשטרית ולמחאה שניצתה כתגובה. לא במקרה מתקיימים זהות ודמיון בין שני צדי המתרס, אז ועכשיו. האחים לנשק הם רק דוגמה אחת. המלחמה הכפולה הזו — לפני 7 באוקטובר ולאחריו — היא אותה המלחמה על משטרה ומאפייניה של המדינה: דיקטטורה או דמוקרטיה ליברלית, מדינה כהניסטית־תנ"כית או חילונית, מערבית.
נתניהו קלע אותנו לשתי מלחמות אלה. שתיהן ניטשות על נושאי ליבה אחרים כמו ה"רפורמה" המשפטית והסרת האיום החמאסי. אבל המלחמה היא גם על השאלה איזו מדינה נהיה אחרי שהאירוע הזה יסתיים.
נתניהו מסר לידי הכהניסטים שלטון, השפעה ותקציבים. וזו חבורת קנאים־קיצונים שבאף מדינה דמוקרטית מתוקנת לא היו מתקרבים למשרות מפתח כאלה. ואלה, ביחד עם סוכני כאוס ורשע כיריב לוין, שלמה קרעי, דודי אמסלם ואחרים, מסלילים את שתי המלחמות שכפתה עלינו קואליציית נתניהו, לנטישת הדרך והערכים שהקימו את המדינה וביססו את עוצמתה. נמאס כבר להסביר שעליונות צבאית וכלכלית נגזרת מאימוץ הצביון הדמוקרטי־ליברלי; מערכי ותוכני החינוך המערבי. שדווקא "חולשה" כמו רגישות לחיי אדם וחטופים היא עוצמה ולא רפיסות, כטענת המטיפים לאימוץ סט הערכים החמאסי־איראני, שרק הוא יועיל להישרדותנו בג'ונגל. סט ערכים שבו הכלל קודם לפרט, שבו מלחמות ישראל הן מלחמות מצווה תנ"כיות על קידוש השם. ביום שאחרי, ישראל תצטרך לשקם עצמה לא רק ביטחונית וכלכלית, אלא גם ערכית, חינוכית ומוסרית. הוויתור על החזית הזאת, היא הסכנה האמיתית לקיומנו.
