הקרב על מינוי השופטים בישראל
הקרב על מינוי השופטים בישראל
מאז קום המדינה רצו להכניס שיקולים פוליטיים בהליך למינוי שופטים אך עקרון אי תלות השופטים וחששות מפני מקח וממכר פוליטיים מנעו זאת
הקריאות לשינוי שיטת מינוי השופטים אינם חידוש או הברקה קואליציונית. מאז קום המדינה, שיטת המינוי עלתה שוב ושוב לשיח הציבורי ואותגרה ע"י הרשות שמבקשת תמיד להחליש את בלמיה – הממשלה. בשינוי מהעבר, השיח כעת התחדש בצל כתבי אישום חמורים שהוגשו כנגד מי שעומד בראשה, בצל פילוג חברתי ובצל מורכבות פוליטית המתאפיינת במסעות בחירות חוזרים ונשנים המייצרים דרמה פוליטית וכדי לצקת תוכן לניגון החוזר משתמשים בהשקת רפורמות רחבות ומרבים בשימוש בכלי מלחמה. ההיסטוריה מלמדת הפוך מהרפורמה המוצעת.
היסטוריה – פוליטיקה ומשפט:
בתקופת המנדט, השופטים בישראל מונו ע"י הנציב העליון באישור הממשלה הבריטית בלונדון. לנציב הייתה ועדת מינויים שכללה שלושה שופטים מבית המשפט העליון ושיקוליה היו בעיקר מקצועיים. לאחר קום המדינה, הוועדה נזנחה, המינויים לעליון בוצעו ע"י הממשלה ובאישור הכנסת ואז החלו לקרוא קולות לשינוי. אמרו שהמינויים נשאו אינטרסים מפלגתיים, שעושים שימוש בשיקולים קואליציוניים, שעושים מקח וממכר בין הפוליטיקאים ושתדלנים ולכן, בתחילת שנות ה-50 הציעו שיטה חדשה – ועדה למינוי שופטים, שיטה שיובאה לישראל מאירופה. שילוב בין שלטון מנדטורי לקונטיננטלי. העקרון המרכזי שהוצע היה שהשופטים לא יהיו תלויים בממשלה. במהלך השנים, זהות נציגי הוועדה תמיד הייתה במחלוקת אך העקרון היה מפורש ובעל הסכמה רחבה – אי תלות השופטים. התקיימו דיונים על דיונים, והוסכם שהשופטים ימונו ע"י ועדה שתורכב מנציגי שלושת הרשויות, נציגי מקצוע עריכת הדין ותאושר ע"י הנשיא. הייתה תמיכה גורפת בתפיסה שהשופטים פועלים בשם המדינה והאזרח ולא בשם ממשלה כזו או אחרת. עקרון אי תלות השופטים נשמר לאורך כל השנים עד שאומץ בשנות ה-80 לחוק ייסוד השפיטה וקיבל מעמד על חוקתי. בשנות ה-90 המאוחרות החלו להציע יוזמות והצעות חוק מגוונות שנועדו להגדיל את זהות נבחרי הציבור בוועדה למינוי שופטים ושלקולם היה משקל מכריע. אפילו חשבו על הקמת בית המשפט נפרד לחוקה, שידון בעניינים פוליטיים וחוקתיים, ששופטיו יבחרו ע"י נבחרי ציבור בלבד. בשל היוזמות הרבות והשיח המתמשך, הוקמה ועדת זמיר שבחנה את שיטת מינוי השופטים בישראל. אז עוד לא היה D-9 ולא הצהרות פומפוזיות על המרקע. ועדת זמיר בחנה את שיטות מינוי השופטים בארץ והשוותה אותה עם השיטות הנהוגות בעולם. נקבע כי עקרון אי התלות הוא חשוב ושומר על מערכת משפט נקייה ומקצועית. יחד עם זאת, הוועדה המליצה, במקום לתת משקל לזהות נבחרי ציבור, לתת דגש לשיקוף כלל חברתי במערך מינוי השופטים בישראל. דהיינו, במקום להרחיב את זהות נבחרי הציבור, הפוליטיקאים מהמפלגות, הומלץ למנות שופטים מכל קבוצות החברה והאוכלוסייה באופן שווה. גיוון ושיקוף חברתי קיבלו עדיפות על עסקנות פוליטית ומפלגתית וכך נשמר עקרון אי התלות הידוע כעצמאות השופטים שמהותו בין היתר שמירה על מקצועיות משפטית. מקצועית שקנתה לה שם ברחבי העולם ועל כך אין מי שיחלוק.
שיטת מינוי השופטים בישראל – למה לי פוליטיקה עכשיו?
הוועדה למינוי שופטים ממנה שופטים לכל הערכאות השיפוטיות והיא מורכבת מנציגי שלושת הרשויות ולשכת עורכי הדין. הוועדה מונה תשעה חברים שלושה שופטי עליון, שר משפטים, שר נוסף, שני חברי כנסת קואליציה ואופוזיציה ושני נציגי הלשכה ובכך, הוועדה נותנת כיום מענה יחסית מאוזן לכל הסקטורים ולשיקולים המרכזיים. בדגש על עקרון עצמאות השופטים. בניגוד לנטען, מדינת ישראל בטח שאינה חריגה יחסית לעולם. אומנם ישנן מדינות בעלות שיטת מינוי שונות כמו לדוגמא ארה"ב, יפן, ושוויץ. שם המארג הפוליטי והאזרחי הוא שונה לחלוטין. יפן לדוגמא, היא מונרכיה קיסרית ובשוויץ, איפה אנחנו ואיפה הם. בשוויץ, האזרח משתתף בהליך החקיקה באמצעות משאל עם ויכול לדרוש לביטול חוקים בעצמו. אין מה להשוות. מנגד ישנן מדינות רבות באירופה הממנות שופטים לפי שיקולים מקצועיים ואף כאלה, דמוקרטיות, שאין להם בוועדת המינוי נציגים פוליטיים. כפי שפורסם, השיטה החדשה המוצעת כיום נוגעת אך ורק לזהות נבחרי הציבור בוועדה וכמות נציגיהם. לפי הצעה זו, לשיקולים הפוליטיים לעולם יהיה רוב בוועדה שתפקידה מינוי או פיטורי שופטים. מלבד נושא זה, הרפורמה לא מפרטת דבר הנוגע למקצועיות השופטים או שיטת העבודה שלהם ולכן, בשילוב התזמון התמוה, יש לראות ברפורמה המוצעת כבעלת שיקולים פוליטיים גרידא על חשבון מקצועיות המערכת המשפטית.
מאת עו"ד ארז אבוהב, ארז אבוהב, משרד עורכי דין
d&b – לדעת להחליט
