סיפור על סינדרלה מפחידה: יפו של לפני המבצע בעזה ואחריו
סיפור על סינדרלה מפחידה: יפו של לפני המבצע בעזה ואחריו
"20 שנה אני חי ביפו, ופיצוצים של זיקוקים, יריות ורימונים הם לא דבר חדש עבורי. אבל אפילו אני הופתעתי מעוצמת השנאה שפרצה לרחובות". איל אברמוביץ', יזם המתגורר ביפו, מתקשה להתרגל למציאות החדשה
פיצוצים ביפו הם לא דבר חדש. 20 שנה אני חי וגר ביפו וזיקוקים, יריות ומדי פעם רימונים הם דבר שבשגרה הלא נורמלית שאליה התרגלנו פה.
אבל הדי ההדף של "הפיצוץ" החברתי שקרה כאן הם הרבה יותר גדולים והצליחו לסדוק הרבה יותר מחלון לים התיכון.
הכתובת היתה על הקיר באורות מהבהבים (כי הרי זוהי יפו), אבל גם אני הופתעתי מעוצמת השנאה שפרצה לרחובות וחילקה את יפו ל"אנחנו" ו"הם", ויצרה מציאות חדשה של חשדנות וחוסר אמונה באחר.
אז נכון שיפו הפכה מהאחות המוזנחת של תל אביב לסינדרלה נדל"נית ועסקית נוצצת, גל שיצר "פריחה" מזויפת, שרוב האוכלוסייה המקומית לא באמת נהנית ממנה ואף נדחקת החוצה מיפו.
נכון שהמשטרה לא באמת אוכפת את החוקים ביפו ומפקירה את הרוב הדומם והנורמטיבי למציאות שבה תמרור עצור הוא בגדר המלצה בלבד, ואם אין פצועים או הרוגים המשטרה לא מגיעה במקרי ירי אפילו לבדוק.
נכון גם שהעירייה משקיעה בעטיפות צלופן תיירותיות יותר ממה שהיא משקיעה באיכות חיים בסיסית כמו פחי אשפה או בגני הילדים שלנו.
ואני לא מתעלם גם מתחושות הקיפוח והפחד של האוכלוסייה המוסלמית.
אבל למרות כל הסיבות שמניתי, אני לא רואה שום תירוץ לשנאה שפרצה לחיינו; למציאות שבה הבן שלי וחבריו שיצאו "לתפוס" פוקימונים בפארק המטופח מותקפים אך ורק מפני שהם יהודים; ושכנים שעד אתמול אמרו שלום ברחוב פתאום שורפים פחים מול החלון שלי וצועקים קריאות נאצה שמופנית לשכנים היהודים, במקרה הזה אני.
פתאום הכל מתנקז לשאלה פשוטה ובסיסית: האם אני יכול לגדל את הילדים כאן ביפו? יפו שבה הבן הקטן שלי לומד ומשחק בגן עם אוסמאת, מוחמד ועבד, ויחד עם רות, נועם ואביבה, ושומע מהגננות שלו גם עברית וגם ערבית, וכולם חוגגים ביחד את כל החגים. האם אחיו הבכור יוכל ללכת לבד ברחוב?
חשבון נפש
כשהכל עדיין טרי ותחושת העלבון והבגידה האישית צורבים וכואבים, קיים הרבה חוסר ודאות. מצד אחד, אני מאמין שזה חשוב באמת לחיות יחד ולהכיר האחד את השני, ושלא "הם" גורמים למהומות, אלא קבוצה מסוימת בלבד. מצד שני, קיים ספק אם הרצון לחיות יחד הוא אמיתי גם בצד השני, ואם אנחנו יכולים לאחות ולרפא את הפצעים והלב השבור.
דבר אחד ברור הוא שבשבילי יפו של אחרי המבצע בעזה והמהומות לא תהיה שוב יפו שהכרתי, והתושבים, העירייה וכמובן הממשלה צריכים להכריע אם אנחנו שכנים או יריבים שגרים אחד ליד השני.
הכותב הוא יזם המתגורר עם משפחתו ביפו זה 20 שנים
