פרשנותברגע האחרון: חבל הצלה לפני חורבן הדמוקרטיה
פרשנות
ברגע האחרון: חבל הצלה לפני חורבן הדמוקרטיה
השבעת הממשלה החדשה שמה סוף למאמץ המתמשך של בנימין נתניהו לחסל את הדמוקרטיה הישראלית. בשנים האחרונות לשלטונו גילה ראש הממשלה סממנים דיקטטוריים מובהקים. היום נבלמה לעת עתה השפעתו ההרסנית על ישראל
בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון, ונקווה שגם האחרון, שפעל בשיטתיות להחרבת הדמוקרטיה במדינת ישראל. ביודעין, בכוונה ובמטרה לשרת את ענייניו האישיים, הוא פעל להמרת הדמוקרטיה בדמוקטטורה בסגנון פולין והונגריה. האם יהיה זה הוגן לשפוט את עידן נתניהו רק על פי השנתיים האחרונות של כהונתו? התשובה היא כן, כי מדובר בשנתיים שבהן השפעתו ההרסנית על סדר היום הלאומי, החברתי וגם הדמוקרטי היא מכרעת.
המוטיבציה האנטי־דמוקרטית של נתניהו אינה רק פרי הנסיבות, ובראשן כתב האישום, שזימנו אותו לשלוח יד במוסדות המדינה. היא גם תוצאה של אישיותו ושל השפעתה הרעילה של משפחתו. וכשכל שלושת המרכיבים האלה מתבשלים יחדיו במטבח הבלפורי, חורכות הלהבות שעולות משם את החברה, המשטר והממשל.
1. נתניהו אוהב להשתמש בגוף ראשון. הנחיתי, הוריתי, מיניתי, הקמתי, התקשרתי. אני ואני ואני. מגלומניה פרסונלית זו נועדה לצרוב את המסר: המדינה זה אני. והמסר הזה לא נועד רק להדהד את העובדה שאין לו תחליף, אלא שכל תחליף אינו לגיטימי ואף גרוע מזה - הוא סכנה קיומית למדינה.
כדי להטמיע את המסר הזה נחוצה אסטרטגיה של פאניקה והפחדה מתמידים, מפני אויבים חיצוניים ופנימיים, אמיתיים ומומצאים. נתחיל באויב החיצוני המרכזי: איראן שלוהקה לתפקיד גרמניה הנאצית, כאשר רק נתניהו מסוגל לגאול את עמו מהשואה החדשה שמאיימת עליו.
התוצאות למרבה הצער הפוכות. בתקופת נתניהו התחזקה איראן הגרעינית, שהפכה גם לאיום פיזי על גבולות ישראל. ביטול הסכם הגרעין בידי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, בהשראת נתניהו, קידם את הפרויקט האיראני ל־60% העשרה, וזאת לאחר עצירתו בשמונה שנות נשיאותו של ברק אובמה. ולא רק איראן, גם חיזבאללה התחזק, וחמאס הפך למגן ירושלים, הפלסטינים, ולמבעיר הערים המעורבות בישראל.
נתניהו נכשל כפרוטקטור הגדול של ישראל כי מעולם לא היתה לו אסטרטגיה ברורה מול אויביה, זולת הברית שכרת עם ההזוי והמסוכן בנשיאי ארה"ב מאז ומעולם. הברית וגם הדמיון המפחיד שכולל את טענת ה"הונאה" שהורידה את שניהם מהשלטון, שכולל את התהייה האם תתקיים העברת שלטון מסודרת. רק דיקטטורים בנפשם מסרבים להכיר בהכרעות דמוקרטיות.
2. כשאין אויבים חיצוניים לנצח, ממציאים ומעצימים אויבים פנימיים. פעם אלה הערבים, פעם זו הפרקליטות, תמיד זה השמאל ותמיד זו התקשורת. דיקטטור זקוק תמיד לאויבים כדי להצדיק את קיומו, את הצורך בהגנתו. והוא זקוק לשיח השיסוי הפלגני שאותו הוא מעצב בעזרת שקרים, ספינים ומניפולציות. לכך נחוצה שליטה בתקשורת. לכך נבראה תזה שלמה שלפיה העם הוא ימני, התקשורת היא שמאלנית, וחובתו של ראש הממשלה היא לתקן את הסטייה.
ובכן, התקשורת אינה שמאלנית, היא ביקורתית לשלטון. כל שלטון. מאז מלחמת יום כיפור, גם התקשורת וגם הסאטירה צלפו תמיד בשלטון. אבל נתניהו רוצה גם להיות בשלטון וגם להיות נאהב בתקשורת. שליט שהתקשורת מריעה לו זו פריבילגיה ששמורה רק לשליטים במדינות לא דמוקרטיות. לכן, הניסיון להשתלט על התקשורת הוא אחד הביטויים האנטי־דמוקרטיים המובהקים בעידן נתניהו. כפי שהיטיבה לנסח מירי רגב: "בשביל מה לנו התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו".
הרשתות החברתיות איפשרו לנתניהו לעקוף את התקשורת הממוסדת, אבל האובססיה לקבל גם ממנה את ליטרת התשואות אחזה בו כדיבוק והפכה אותו לחסר מעצורים, לבית חרושת לייצור שופרות. בישראל היום, בערוץ 20, בגלי צה"ל, בערוצי הטלוויזיה. והדיבוק הזה גם סיבך אותו בפלילים על קשריו עם המו"לים של וואלה וידיעות אחרונות. במשבר הקורונה הפקיע נתניהו את הפריים טיים התקשורתי להופעות תכופות, לרוב לצורך הודעות ועדכונים שגרתיים לציבור, רק על מנת להציב את הפוסטר שלו ערב ערב בכל בית בישראל.
3. לפולחן האישיות תוצרי משנה אנטי־דמוקרטיים רבים נוספים. למשל, גיבוש "בייס" אלים במיוחד שנאמן אישית למנהיג ומופעל מהמקלדת של בנו. התוצאה המיידית היא עלייה במאות אחוזים של כמות המאובטחים בישראל - פרקליטים, עיתונאים, חברי כנסת שלא הסכימו לערוק למחנהו. נתניהו שולט במנגנון הסתה ארסי והרסני שמתחיל במחילות הרשתות החברתיות ומסתיים ברחובות, מול בתיהם ומול פרצופיהם של המאוימים.
תוצאה שנייה של ההאדרה העצמית היא מינוי נאמניו לתפקידי מפתח, רק על בסיס נכונותם להדהד אותו מעל כל במה אפשרית. חברי הכנסת הבכירים והמיומנים יותר של הליכוד נדחקו הצדה לטובת מירי רגב, דודי אמסלם, מיקי זוהר ואמיר אוחנה. וברקע רועמים שלמה קרעי, מאי גולן ואוסנת הילה מארק. אלה הפנים הקולקטיביות של המפלגה שזוהתה פעם עם מנחם בגין. ולצד הקמת המקהלה הברוטלית לשירות המנהיג, מופקר ונזנח השירות הממשלתי לציבור. כי בסוף יש את נתניהו שמחליט לבד בשביל כולם. אגב, נתניהו הוערך כמקבל החלטות ענייני ושקול. הנחה זו נסדקה בסבב האחרון מול חמאס. פרשת הצוללות הותירה פתוחה את שאלת הלגיטימיות והסמכות בקבלת החלטות ביטחוניות כבדות ללא יידוע וללא התייעצות עם הצמרת הביטחונית.
מבחן הנאמנות לא פסח רק על השרים. במינוי ראש המוסד נשאל המועמד נ' האם יהיה נאמן. תשובתו - "אהיה נאמן למדינת ישראל" - לא היתה טובה מספיק ולכן הפסיד את המינוי ליוסי כהן. וכהן לא אכזב, פעמיים: גם היה ראש מוסד מוצלח וגם היה פרטנר למרחב התרברבות שלא נודע כמוהו בקהיליית ובמלאכת המודיעין לפניו. במשבר הקורונה בלט נאמן אחר, מאיר בן שבת. נתניהו הוציא את הטיפול במגפה מהגוף הייעודי שנועד לכך, רח"ל (רשות חירום לאומית), והעבירו למל"ל (המטה לביטחון לאומי) - גוף נטול יכולת וכישורים למשימה זו - ולעצמו. לניהולו של נתניהו היו כישלונות רבים והישג אחד (הבאת החיסונים) שטורטר ללא הרף במפגני האדרה עצמית, שנעדרה מהם לחלוטין קבלת אחריות ללא מעט מחדלים כבדים שגבו אלפי מתים.
4. לפולחן האישיות צריך להוסיף את שדרוג מעמדם הציבורי של הרעיה והבן שעוטפים את המנהיג והופכים את בלפור לסוג של "בית מלוכה". הם שולטים במשאבי מדינה, הם שדרגו את תיאבון ה"מגיע לי" לממדים שלא נודעו כאן מעולם. והם נערצים על מחנה האוהדים - כמלכה האם וכיורש העצר - רק בגלל שהם נושאים את המותג "נתניהו". וכל ההזיה האנטי־דמוקרטית הזו ממומנת בכספי ציבור. כשנתניהו זיהה החזר מס שאולי מגיע לו, הוא לא היסס, בעיצומו של משבר הקורונה, להטריח את ועדת הכספים של הכנסת כדי לדון בתחזוקת הבית בקיסריה. אגב, נתניהו יהיה הראשון לזהות החזר מס, אבל האחרון לזהות התעמרות נמשכת, שמתרחשת תחת חוטמו ממש, בעובדות המעון המלכותי.
גם שלושת כתבי האישום נגד נתניהו הם תוצאה ישירה של תיאבון ה"מגיע לי" הבלתי נדלה. לטעמי, יותר משיש בכתבי האישום שחיתות נוראה, יש בהם שיקוף קיצוני של ה"מגיע לי" – סיגרים, שמפניות, תכשיטים, ובעיקר: תקשורת, תקשורת, תקשורת.
5. כתב האישום תדלק את האיום הדמוקרטי על מוסדות המדינה, ובראשם מערכת המשפט. איום שנמהל במסע נקמה חסר מעצורים נגד "פקידי השמאל המשפטי שתפרו תיק הזוי והפיכה שלטונית כדי להפיל ראש ממשלה מהימין". את "כתב האישום" הזה, כלשונו, הגיש נתניהו בכמה הזדמנויות, כולל במסדרונות בית המשפט המחוזי בירושלים, מוקף בנאמניו הפוליטיים, באחד המופעים הביזאריים והמסוכנים ביותר אי פעם לדמוקרטיה הישראלית.
גם אם נתניהו מאמין בלב שלם שכתב האישום נגדו חסר בסיס, הוא נכשל במבחן המנהיגותי העליון - להפריד בין המקרה האישי שלו לבין האינטרס הציבורי. בין הנאשם לבין ראש הממשלה. כנאשם זכותו להיאבק על חפותו. כראש ממשלה חובתו לשמור על מעמדה של מערכת המשפט בעיני הציבור שנזקק יומיום לשירותיה. 11 שופטי בג"ץ הכשירו משפטית את הכפילות הזו, נאשם וראש ממשלה. ציבורית ומוסרית, הוכיח נתניהו שהוא אינו כשיר לכהן בשתי המשרות במקביל. מסע הנקמה להחלשת המערכת נמשך במינוי מבקר מדינה רופס ובהימנעות ארוכה ממינויי קבע של מפכ"ל משטרה ופרקליט מדינה. רק מנהיג שחושב שהוא חזות הכל מסוגל למנוע ממדינתו שרים ראויים ובכירי שירות ציבורי חיוניים. הנזק במשטרה ללא מפכ"ל קבוע במשך שנתיים ובהובלת שר כמו אוחנה, הוא סכנה קיומית לדמוקרטיה.
וכמובן שהכל היה אישי. לנתניהו לא היתה שום קובלנה כלפי מערכות האכיפה עד שעלה עניינו האישי. וכשעלה, קמפיין ההסתה הושק בהדרגה. לאחר שהמשטרה המליצה להאשימו, הוא גידף אותה ואמר שיש להמתין לפרקליטות. לאחר שהפרקליטות החליטה, הוא גידף אותה ואמר שיש להמתין ליועץ המשפטי. ולאחר שהיועץ החליט, הוא פתח גם עליו את שערי הגיהינום.
6. החמור באיומי נתניהו על המרקם הדמוקרטי הוא בהכשרתם ובהכנסתם לכנסת של יורשי מאיר כהנא - בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ונציגי הרב טאו. זו חבורה מסוכנת ביותר. בחזונה, במעשיה, בהעזתה, בארגונה, בשליטתה במוסדות חינוך, בחסותה על נוער הגבעות. אחד ממניעיה הוא הכחדת כל שיתוף פעולה יהודי־ערבי. בין ניזוקי אג'נדה זו גם נתניהו עצמו שגילה באיחור איך הגולם קם על יוצרו וסיכל לו ממשלת ימין על מלא בתמיכת רע"מ. החבורה הזו למדה לנצל את חולשת הדמוקרטיה ולקדם בגלוי גזענות, שנאת להט"בים וטרור נגד פלסטינים. וגם הבערת השטח בכל הזדמנות - בהר הבית, בשייח ג'ראח, במצעד הדגלים, בערים המעורבות. ליד כל מוקד דליקה תמצאו אותם עם גפרור וג'ריקן נפט.
לצד השותפים האלה, ישנם בעלי הברית הטבעיים של נתניהו - החרדים. מפלגות ומצביעים שתרומתם להגנת המדינה ולכלכלתה היא מזערית. ומנגד, בימים אלה ממש, מתבררת תרומתם לשורת הסטטיסטיקה של השחיתות השלטונית.
52 המנדטים שתומכים בנתניהו מורכבים מהליכוד הביביסטי, מחרדים ומכהניסטים. חבורה אנטי־דמוקרטית שמחויבת למנהיג או לרבנים. הדמוקרטיה והמדינה עבורם הן אך ורק כלי להגשמת חזונם. לליכודניקים ג'ובים ומנעמי שלטון; לחרדים היא מקור לחקיקה ופרנסה שמאפשרות קיום בדלני של אורח חיים שמנוכר לדמוקרטיה; לכהניסטים המדינה היא "חמורו של משיח", הכלי לאיחוד עם ישראל עם תורת ישראל ועם ארץ ישראל השלמה הנקייה מערבים. זו ברית נתניהו שהולכת כעת לספסלי האופוזיציה.
7. אומנותו של נתניהו היא בשיסוי ופילוג. בעיקר בין ימין לשמאל. אבל, הפילוג הלא ייאמן שביצע המנהיג בימין הישראלי הוא זה שהוריד אותו לעת הזו מהשלטון. מהדיקטטורה הביביסטית נגרעו בהדרגה הימין החילוני (אביגדור ליברמן), הימין הממלכתי (גדעון סער) והימין הדתי־הלא־כהניסטי (נפתלי בנט). כדי לכסות על הגירעון המשמעותי הזה של 20 מנדטים החל נתניהו בחיבורים. תחילה חיבר, ובהצלחה שתיחרת לדיראון עולם, את סמוטריץ' לבן גביר ולרב טאו. בהמשך, נכשל כשניסה לחבר את התמהיל הכהניסטי הזה לרע"מ האסלאמיסטית. מסתבר שגם לאלכימאי הגדול מכולם יש מגבלות.
עניינית ורעיונית, סער, בנט וליברמן קרובים יותר לנתניהו, ובכל זאת הם העדיפו את יאיר לפיד. הסיבות הן אופיו ואישיותו של נתניהו. לא מדיניותו ובטח לא משפטו הפלילי. לנתניהו פשוט נגמרו האנשים שאפשר לרמות. לכן, אין גם לצפות ממנו לחשבון נפש אמיתי בשאלה מדוע נטש אותו המיינסטרים של הימין הישראלי וכיצד הצליח להבעיר בשלישייה הזו סלידת נקם כה עמוקה. נטישתם הותירה אותו עם שותפיו הטבעיים - החרדים, הכהניסטים והביביסטים. בתהליך הפנים־ימני הזה סיכלה הדיקטטורה הביביסטית גם את עצמה, וגם את קואליציית הימין על מלא. בתהליך הפנים־ימני הזה הוקמה והושבעה ממשלת השינוי.
