יחד ממשיכיםתוכנית השיקום ליום שאחרי העימותים: "אכיפה, מנהיגות, הידברות, תוכניות ותקציבים"
יחד ממשיכים
תוכנית השיקום ליום שאחרי העימותים: "אכיפה, מנהיגות, הידברות, תוכניות ותקציבים"
אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה בעת מהומות אוקטובר 2000, משרטט ארבעה שלבים הכרחיים בדרך להבראת היחסים בין יהודים לערבים
"אי אפשר שלא לדמוע על הנפגעים ואי אפשר שלא לראות בבעתה ודאגה את האלימות הפנימית, במיוחד בערים המעורבות, והסמליות הנוראה שבשריפת בתי כנסת, המנוגדת לדעתי לאסלאם", אומר אליקים רובינשטיין, לשעבר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון. "נושא זה קשה בעיניי מן המערכה נגד חמאס, שהוא אויב וכך דינו. אבל כאן עסקינן במרקם המשותף ההכרחי בין יהודים וערבים בתוך המדינה, במחזות עוועים. ולמרות זה אני אופטימי. עוד לא אבדה תקוותנו".
רובינשטיין (74) פרש ב־2017 מבית המשפט העליון לאחר כ־50 שנה, "יובל" בלשונו, בשירות הציבורי, מתוכן שבע שנים כיועץ משפטי לממשלה ו־13 כשופט בבית המשפט העליון. והוא מהבודדים שמתהלכים בינינו שניתן לקבל ממנו את כל החבילה: גם ניתוח, גם ניסיון ופרספקטיבה היסטורית, גם תקווה ונחמה, וגם תוכנית פעולה.
ומדוע כבודו אופטימי?
"ראשית, כי אין לנו ארץ אחרת ושנית, כי אני עדיין מאמין שהרוב הגדול של היהודים והערבים הם נורמטיביים וטובים ויש להם דנ"א בריא והגון. כשהייתי יועץ משפטי לממשלה בזמן מהומות אוקטובר 2000 במגזר הערבי, נחסם בין השאר כביש מרכזי של יישובי עירון־ואדי ערה ונהרגו אנשים. לקח זמן אבל הפצע התרפא. ועם זאת, איננו פטורים מהחובה לסייע להבראה".
ורובינשטיין תורם את חלקו בהתוויית ארבעה שלבים שחיוניים בעיניו ל"תהליך הבראה, שיש לגשת אליו בקור רוח ובלא פאניקה".
"ראשית, אכיפה. אני מקווה שרשויות האכיפה ינקטו יד חזקה, שלא בגישה של 'מה בוער' ו'יהיה בסדר'. אני מקווה שייתפסו מעורבים בלינץ', כל לינץ', יוגשו כתבי אישום בתוך שבוע בבתי המשפט ויגזרו עליו שנים של ממש בכלא, כמובן אם יהיו ראיות כנדרש.
"שנית, מנהיגות. עמדה חד־משמעית של המנהיגות הפוליטית, זו שמקשיבים לה, שתדבר בקול צלול נגד ההקצנה. שמענו התבטאויות מהצד היהודי, הרבה פחות מהצד הערבי. קשה לתת ציונים גבוהים למנהיגות נחרצת. לאורך השנים במערך היחסים הרגיש, ומשהגענו הלום, צריך לכתת רגלים למאבק נגד כל שנאה, גזענות וקיצוניות. בהתמדה וללא לאות, בתקשורת, ברשתות החברתיות, בכל מקום.
"שלישית, הידברות ציבורית. מאמץ ללא לאות להידברות. אני עצמי קשור לכמה פורומים של הידברות בחברה הישראלית. פורום שיזם פרופ' שחר ליפשיץ בבר־אילן, 'עמק השווה' בראשות הרב בני לאו והח"כית לשעבר איילת ורבין־נחמיאס, ובמסגרתו פגשו יוסף חדאד והישאם אבו ריא את ח"כ אורית סטרוק. המטרה היא היכרות הדדית שהיא חיונית וכמעט אינה קיימת. חיזוק מתונים ודחיית קיצוניות.
רביעית, תוכניות ותקציבים. תקציבים שהובטחו ותוכניות לטיפול בחברה הערבית, במיוחד באלימות הפנימית שבה, והנוער התלוש שמעורב בה. וגם לטיפול שורש בכיסי האלימות היהודיים".
והוא מסכם: "עתה, במבט קדימה בשקידה, באינטנסיביות ובשכל ישר, עלינו לגשת לתוכנית ההבראה. גם אם חלה נסיגה, הדבר עשוי להיות בר־תיקון".
ההידרדרות ביחסי יהודים־ערבים, אומר רובינשטיין, הגיעה דווקא לאחר שהסתמנו תהליכי שיפור והתקרבות. "נזכור", הוא אומר, "כי עד לאירועים האחרונים היה נדמה לי שאנחנו במצב של שיפור ביחסי יהודים־ערבים. בתקופת הקורונה התוודענו לרופאים, לרופאות, לאחים ולאחיות ולעובדים אחרים מהחברה הערבית, שלא לדבר על שוטרים וחיילים. אחר כך היד הפוליטית שהושיטו למנסור עבאס כשותף אפשרי מכל צדי המפה הפוליטית".
האם ציבור גדול ושפוי, יהודי וערבי, לא נגרר כאן למלחמת קנאים דתיים?
"מי שמשחק לידיים של חמאס והקיצונים האסלאמיים הוא הכהניזם הגזעני שמקבל לכאורה תמיכה מגורמים פרלמנטריים יהודיים. נכון שיש הקצנה בציונות הדתית, אבל הקיצוניים בשום פנים אינם מייצגים את רוב הציבור הזה, שמתאפיין בתרומה היסטורית למדינה ולביטחון ורחוק ת"ק פרסה מאלימות נגד ערבים. מכל קשר עם שטופי המוח שמונעים בידי ה'מוות לערבים'".
ובצד הערבי?
"אין לי ידיעה מוצקה על הנעשה שם. אני מניח שמדובר בשילוב בין תעמולה אסלאמית שקל להפיצה ברשתות לבין נוער תלוש, חסר עתיד ואופק שמסתובב ברחובות ומחפש פורקן לאלימות. אני באמת מאמין שרוב הציבור הערבי, במיוחד אם משווים את החלופות במדינות הערביות, חי כאן טוב בהרבה. קשה לי לראות את רוב הציבור הערבי מתחבר למסרי חמאס".
רובינשטיין, במהלך יוצא דופן לגבי שופטים בדימוס, יצא בביקורת על חוק הלאום, חוק יסוד שתלוי ועומד בימים אלה בבג"ץ. "אין זה סוד", הוא אומר, "שאני שותף למשאלה לתקן את חוק הלאום ולהוסיף לו את ערך השוויון האינדיבידואלי. יש עתירות שתלויות בבג"ץ, אך אני מדבר מבחינה ציבורית - ליתן ל־20% מאזרחי המדינה תחושת שוויון על ידי הכנסת המילה לחוק היסוד. אין בכך כל פגיעה בחוק הלאום, בלידתו ובתכליתו כתשתית ערכית למדינה יהודית שהיא גם דמוקרטית".
ללא השוויון, במיוחד בחוק יסוד, קל יותר לתייג ולהאשים אותנו כמדינה גזענית.
"הגזענות בישראל – ואני מכהן כיו"ר המועצה המייעצת בנושא במשרד המשפטים - לצערי אינה חדשה והיא מתלבשת בכל פעם על כתובת אחרת. חרדים, יוצאי אתיופיה, יוצאי ברית המועצות לשעבר, וכמובן ערבים. זהו בהחלט נושא למאבק".
דיברת על אכיפה שאינה נחושה מספיק. אולי בגלל שחלק מהשוטרים ואנשי מג"ב מזדהים עם הצד היהודי שבעימות?
"אם יפנו אליי, הייתי מוכן להקדיש מזמני בהתנדבות לפעולות חינוכיות במשמר הגבול ובמשטרה להטמעת תכנים של אזרחות, מערכת המשפט, יחסי יהודים־ערבים".
רובינשטיין מזכיר עוד פעילות מעברו שנגעה לקירוב לבבות בין דתי ובין עדתי: "כשהייתי שופט, ניהלתי סמינרים משותפים לשופטים אזרחיים, דיינים רבניים, קאדים, שופטים בבתי דין דתיים של כל העדות. מעבר לפסיפס האנושי הצבעוני והמרהיב של כובעים, גלימות וזקנים ראית עד כמה הבעיות של כולם דומות, והמגע האנושי, בין מי שבאופן רגיל לעולם אינם נפגשים, הוא של אדם לאדם. וכשהבעיות דומות, והאנושיות קיימת, כנראה שניתן למצוא גם את הפתרונות”.
למדינה, כמו לחברה וקהילה, ראוי שיהיו “זקני שבט”, דמויות שמהוות השראה מוסרית, שאליהן ניתן לפנות בעתות של משבר וקרע גדולים, לקבל מהן נחמה וגם תוכחה. לקבל מפת דרכים שתסביר למה נפלנו ואיך נקום. פעם היו כאן סופרים ומשוררים שמילאו את התפקיד הזה, מנתן אלתרמן ועד עמוס עוז. הם נחשבו אמנם מקורבים לשלטון, אבל לא היססו לחבוט בו כהוגן כשהיה צריך. הפונקציה הזו נעלמה כליל מחיינו. הניסיון לאתר אחת כזו מקרב אותנו לאליקים רובינשטיין, אדם שהוא גם דתי, גם לאומי, גם יהודי וגם דמוקרט, גם קנאי לזכויות אדם, גם משרת ציבור לא־פוליטי וגם חסיד ודוגמה אישית להידברות בין שני חלקי הציבור. ההיסטוריה האישית שלו עשירה במגעים עם ערבים. גם ישראלים, וגם נציגים מצרים, ירדנים ופלסטינים. הניסיון הזה לימד אותו מהו אחד המפתחות החשובים ביותר להרגעת הרוחות. "כבוד הדדי הוא רכיב חשוב ביותר", הוא אומר, "כבוד חשוב בכל חברה, חשוב שבעתיים בעולם שסביבנו. המכבד והמאיר פנים עשוי לזכות בהדדיות. אולי זו התורה כולה על רגל אחת, ואידך זיל גמור. יחסים ראויים בין יהודים לערבים אינם בשמים".
