תחזרו למשרדים, לאינטראקציה עם אנשים. זה הנורמלי האמיתי
תחזרו למשרדים, לאינטראקציה עם אנשים. זה הנורמלי האמיתי
הכישורים החברתיים שלנו התנוונו קצת בשנה וחצי האחרונות. פתאום היכולת לעשות סמולטוק עם אנשים הפכה לשריר שאנחנו צריכים ללמוד להפעיל אותו מחדש. אחרי שהסתגלנו להיות בבית נהיה נורא קל בבית, אבל אנחנו מתעייפים מהר כי אין לנו את המטען שמטעין את האנרגיות שלנו
רק לפני שבועיים עוד היינו בעיצומו של מופע אימים שנמשך כשבועיים. היינו במלחמה! האזעקה הראשונה תפסה אותנו ממש לא מוכנים, בין אם בבית, בעבודה, בדרך או במסעדה. ההלם הראשוני ותחושת הבלבול התחלפו במהירות בריצת אמוק למרחב מוגן. ואז הגיעה עוד אזעקה, ועוד אחת, ועוד אחת, ילדים לא הלכו לבתי הספר ואנשים נשארו בבית קרוב למרחב מוגן מטילים. עברנו מלחמה, אמיתית כזו. מהסוג ששיתקה יותר מחצי מדינה ואת תל-אביב בכללותה.
יומיים לפני הכרזת הפסקת האש, ניסיתי להסביר לעמיתים בחו"ל במהלך עוד שיחת וידאו שגרתית, שבשניה שתוכרז הפסקת אש, הכל יחזור כאן לשגרה באופן מיידי ומוחלט. כשראיתי איך ניבטות מהמסך עיניי העגל שנפערו בחוסר אמונה, הבנתי משהו שלא הבנתי קודם לכן.
בכל הנוגע למלחמות, עצוב לומר זאת אבל אנחנו כבר מורגלים להתמודדות הזו. בסופו של דבר גם אנחנו משלבים בתוכנו סוג של קוד: יש IF ואז יבוא ה- THEN. ידענו שהייתה מלחמה ועברנו אותה וידענו כבר מה יהיה בהפסקת האש היות ואנחנו מתורגלים לחזל"ש. בגדול? אנחנו מחווטים ומורגלים לסיטואציה הזו, יודעים מתי היא מסתיימת וכיצד ממשיכים הלאה. אבל מה שקרה לנו עם הקורונה זו טראומה שונה לחלוטין.
ובחזרה לשיחה ההיא, בעודי מביטה על פניהם של עמיתיי, נפלה עלי ההבנה מדוע כל כך קשה לנו לחזור לעבוד במשרד אחרי השנה האחרונה. החל מהסגר, דרך הריחוק חברתי (שלא לומר בידוד), הרי שאף פעם לא חווינו את הדבר הזה שנקרא קורונה. מה שקרה עם הקורונה הוא שחווינו טראומה שונה לחלוטין מכל מה שחווינו עד היום ואין לנו נסיון או בנצ'מרק להשוות מולו את החוויה הזו. אין יועצים שיגידו לנו כיצד לנהל את הדבר הזה, ואין לנו חיווט מקדים שיודע לזהות מקרה ולשייך אליו תגובה ראוייה. האפקט הכי משמעותי של החוויה הזו הוא שלמעשה אין לנו את הידע כיצד לחזור בחזרה למצב הקודם, בניגוד לאזעקות שמהם אנחנו יודעים כיצד לחזור לשגרה מפאת הניסיון הקולקטיבי שלנו.
ההשפעות של החוויה הזו לא נעצרות כאן, אם נתבונן על השינויים שחווינו בשנה האחרונה הרי נראה כי אנחנו לא מצליחים לרגע להתמקד ובמקום עסוקים בחלוקת קשב אינסופית. לא משנה באיזו פגישה אנחנו נמצאים אנחנו על הנייד. מתכתבים תוך כדי או עונים להודעות. למה? כי קל כל כך תוך לבצע עוד משימות תוך כדי שיחת זום. אז התרגלנו לזה, כאילו שזה הגיוני ונורמלי.
ומה קרה לנו אחרי שהתחילו לרדת המגבלות? ובכן, פתחנו מחדש את המשרדים ולא רבים הגיע. מדוע? נראה כי אפקט נוסף של הארוע הטראומטי בדמות קורונה שחווינו, הוא שאנשים היו overwhelmed מהמפגש עם אנשים אחרים. תחשבו על זה לרגע.. אנחנו יצורים חברתיים ופתאום נראה לנו מוזר לקום ולנסוע חצי שעה בתוך תל אביב כדי לפגוש אנשים אחרים. אנחנו, שעד לפני שנה בילינו שעות רבות מחיינו בתורים לכל מקום בערך , יותר משעתיים ביום על הכביש, בטיסות ובהמתנה לטיסות ופתאום - לנסוע חצי שעה בתוך תל אביב נראה לנו מוזר.
וכל זה... נראה לנו נורמלי לחלוטין. זו הנורמה החדשה. למה? כי אנחנו יצורים אדפטיביים – סתגלנים. וזה בסדר כי זה מה ששומר עלינו בשעת סכנה.. נכון? איך אומר דרווין
“ It is not the strongest of the species that survive, nor the most intelligent, but the one more responsive to change “
ומה שבעצם קרה לנו, זה שהכישורים החברתיים שלנו (וגם של הילדים שלנו) התנוונו קצת בשנה וחצי האחרונות. ופתאום היכולת לעשות סמולטוק עם אנשים הפכה לשריר שאנחנו צריכים ללמוד להפעיל אותו מחדש. אז מצד אחד אחרי שהסתגלנו להיות בבית (כי אנחנו סתגלנים) נהיה נורא קל בבית, תוך כדי יום העבודה אני לרגע מפעיל מכונת כביסה או מקפיץ את הילד, אבל מה שאנחנו לא יודעים זה שאנחנו מתעייפים מאוד מהר ומותשים כי אין לנו את המטען שמטעין את האנרגיות שלנו.
שמעתי פעם מישהו שאמר שאנשים נחלקים לשניים: אלו שאנשים מטעינים אותם ואלה שאנשים מרוקנים אותם. אז פתאום נראה שכולנו נמנים על החצי השני, אבל האמת שזה לא באמת ככה, לא היינו ככה לפני הקורונה, זה רק מנגנון ההסתגלות החזק שלנו שמהתל בנו. כשנחזור לאינטראקציה חברתית יותר הדוקה, ניזכר בזה ונבין את זה בחזרה.
אז תחזרו למשרדים, תחזרו להיות באינטראקציה עם אנשים. אנחנו ייצורים חברתיים וזה הנורמלי האמיתי היחיד.
הכותבת היא head of people בחברת אוטודסק ישראל.
