מי בעל הבית? מחדל הקורונה היה רק קדימון
מי בעל הבית? מחדל הקורונה היה רק קדימון
כמו במחדליו בניהול המגפה, גם במירון התעלם בנימין נתניהו מהבטיחות של האזרח החרדי לטובת אוטונומיה לרבנים ולמנהיגות הפוליטית החרדית. חמש שאלות שוועדת החקירה שחייבת לקום תידרש להשיב עליהן
קשה שלא לראות את קווי הדמיון הברורים בין מחדל מירון למחדל הקורונה בשכונות החרדיות. אלא שמחדל מירון היה שם הרבה קודם, כולל הכניעה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לכוח הפוליטי החרדי, ההתעלמות מהבטיחות של האזרח החרדי לטובת שמירת מנהגים דתיים ומתן אוטונומיה לארגונים חרדיים במקומות שדרוש בהם שלטון מרכזי. המחדל במירון חיכה לאסון הבלתי נמנע.
ביהדות יש כלל חשוב ש"אין סומכין על הנס", אבל במירון זו היתה האסטרטגיה המרכזית. את אסון מירון חייבת לחקור ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק לא רק את התנהלות המשטרה – כי המשטרה בסיפור הזה היא שחקן משנה – אלא גם את השאלה האם הצפיפות במירון התאפשרה למען מאמצי ההישרדות הפוליטיים של ראש הממשלה. מצבו המשפטי של נתניהו יצר מצב שבו אין לו יכולת לומר לא למפלגות החרדיות – והציבור החרדי משלם שוב ושוב את המחיר בבריאותו ובחייו. הנה עוד כמה שאלות שוועדת החקירה צריכה לבדוק:
1. למה נתניהו נכנע למפלגות החרדיות?
הילולת הרשב"י במירון בל"ג בעומר היא האירוע האזרחי השנתי הגדול בישראל. על פי הערכות, ב־2019 השתתפו בה יותר מרבע מיליון איש. בשבועות האחרונים, בשיא המו"מ הקואליציוני, הדרישה הפוליטית המרכזית של המפלגות החרדיות היתה למנוע הגבלות בעלייה למירון. ההישג הפוליטי הגדול שלהן בשבוע שעבר היה מניעת המגבלות על הצפיפות.
נכון, הרקע לדרישה להגבלות היה החשש להידבקות בקורונה, אבל מגבלות הקורונה יכלו דווקא למנוע את האסון. אבל שוב, כמו בקורונה, הפוליטיקאים החרדים נאבקו על הזכות לקיים את אורח החיים החרדי בכל מחיר. שוב התברר שהמחיר קטלני. בהודעה שפרסמה סיעת יהדות התורה ב־12 באפריל נאמר ש"חברי הסיעה הביעו את התנגדותם ומחאתם הנמרצת להטלת הגבלות על ההילולה במירון. חברי הכנסת הדגישו כי "לא ייתכן שבשעה שהתחלואה צוללת ורבבות ממלאים את הקניונים, דווקא אירועי ל"ג בעומר במירון יוגבלו". היו גם השוואות לתפילות הרמדאן בהר הבית. העיקר לא לצאת פראיירים.
שיא הלחצים היה כשנתניהו הגיע לישיבה של יהדות התורה ביום שני לפני שבועיים לדון עם חבריה במשבר מירון, אירוע נדיר ביותר. בהודעה שפרסם שר הפנים אריה דרעי מש"ס ב־10 באפריל בעקבות פגישה עם השר לביטחון פנים אמיר אוחנה נאמר: "צריך לאפשר לכל יהודי הגעה חופשית למירון. הגבלת מתפללים להגעה להילולה תפגע קשות באמון הציבור".
בעקבות הלחצים סיכם נתניהו עם השרים אדלשטיין, דרעי, אוחנה ורגב ועם המפכ"ל ופרויקטור הקורונה את המתווה לאירועי מירון, ולפיו תתאפשר הגעה ללא הגבלה להר מירון.
כמו במשבר הקורונה, גם במחדל מירון החרדים ראו אפליה בכל ניסיון להגן על בריאותם ושלומם. "זה הקטע, שאף אחד לא יגיד לנו מה לעשות, ואם מישהו אומר, הוא אנטישמי", הסביר איש תקשורת חרדי. שדר "כיכר השבת" ישי כהן אמר ביום שישי: "הגיע הזמן שאנחנו החרדים נפנים שברגע שלא מאשרים לקיים אירוע המוני לא בטוח – זה לא מגיע ממקום של שנאת חרדים, אלא דאגה".
ספק גדול אם זה סימן לחשבון נפש כללי, כפי שלא היה חשבון נפש אמיתי אחרי התפרצויות הקורונה.
2. מי התעלם מהאזהרות הרבות?
קשה למצוא מחדלים פחות מפתיעים ועם יותר היסטוריה מתועדת של אזהרות ממחדל מירון. חלק מהאזהרות הושמעו על ידי אותם חברי כנסת חרדים שנאבקו כל כך למען כניסה חופשית למירון. מבקר המדינה עסק במחדל מירון ב־2008 ובדו"ח מעקב ב־2011. ב־2008 כתב המבקר: "ליקויים במערך כיבוי האש ודרכי המילוט ששירותי הכבאות מתריעים עליהם זה שנים, והמהווים סכנה לציבור, לא תוקנו על ידי ההקדשים המנהלים את המבנה".
את חוות הדעת של המבקר יזמה הוועדה לביקורת המדינה בראשות זבולון אורלב מהבית היהודי, שהיה קודם לכן מנכ"ל משרד הדתות. אורלב אמר אז: "הכל שם פרטאץ', הכל שם לא מאורגן. אף אחד לא לוקח אחריות. ומכאן חוששים שחס וחלילה יקרה איזשהו אסון".
עוד לפני הדו"ח יזם ח"כ משה גפני מיהדות התורה הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא מירון בטענה ש"יש כשל בלתי רגיל של המדינה בכל ההתייחסות לאתר. יש שם סכנת נפשות, פשוט מזעזע להיות שם". שלמה לוי, לשעבר ראש המועצה האזורית מרום הגליל, ניסה להוציא צווי סגירה למקום שלוש פעמים לפחות, ללא הצלחה.
3. מי כאן בעל הבית?
בעיה ייחודית למירון היא היעדר בעל בית. המבקר כתב כי "ריבוי המחלוקות והתביעות המשפטיות על הבעלות על מתחם רשב"י ועל ניהולו מונע זה שנים רבות הפעלה יעילה ותקינה של המתחם". ניסיון של שר האוצר יאיר לפיד להלאים את המקום ב־2013 בעקבות דו"ח המבקר לא צלח. ההקדשים עתרו לבג"ץ, שתמך בעמדתם. המדינה לא גילתה די נחרצות ונכנסה איתם לתהליך גישור. בינתיים ניהלה את האתר ועדה של נציגי ההקדשים ובראשה רב הכותל והמקומות הקדושים שמואל רבינוביץ'. לפני שנה קיבל בג"ץ הסדר פשרה שאיפשר את המשכו של הסדר הניהול הלא מנוהל, ובמסגרתו השפעת המדינה בוועדה תורחב.
הוואקום הזה יוצר מצב מאוד מסוכן אבל גם נוח לנוגעים בדבר. ואקום שבו אין גורם אחראי בכל ימות השנה, אין מנהל אירוע בזמן אמת, וגם אין מי שאפשר לדרוש ממנו להגביל כמויות. כל משרד אחראי לקטע הצר שלו ואיש לא אחראי שהסך הכל לא יוביל לאסון. יכול להיות שאין מנוס מלהפקיע את מתחם מירון בחקיקה.
4. מהי האחריות של ש"ס?
אבל גם בתוך הכאוס הזה יש מי שאחראי יותר. העיתונאי החרדי ישראל פריי צייץ: "מתסכל שצריך לצעוק את המובן מאליו. ש"ס. דרעי. כל הילולת מירון, מלמעלה עד למטה, בתחומי אחריותם. כולל משרדי הממשלה, העסקנים, ההפקה, המכרזים, הערבובים, הכל שלהם. איך מישהו חושב לטשטש את זה? דם 45 הרוגים אינו הפקר". פריי מתכוון, בין היתר, לכך שהגוף הממשלתי האחראי לאירועי מירון הוא המרכז הארצי למקומות הקדושים שבראשו עומד מקורבו של דרעי זה 30 שנה, יוסי שווינגר. ואכן עד האסון הריעו בש"ס איש לרעהו על ההצלחה הגדולה בהסרת ההגבלות. שר הדתות יעקב אביטן פרסם בשבוע שעבר הודעה שבה הודה לדרעי "שפעל לקיום ההילולה במתכונתה המורחבת".
עוד ליקוי: למשרד לשירותי דת שאחראי מטעם המדינה לאירוע אין כבר שבועות ארוכים מנכ"ל במשרה מלאה. זאת אחרי שהמנכ"ל עודד וינר עבר לתפקיד יו"ר הוועדה המחוזית למחוז דרום ומונה כמ"מ של עצמו במשרד לשירותי דת.
סביר להניח שבחודשים הקרובים כולם ינסו להוכיח למה הם לא אחראים. על רקע זה כדאי לשים לב שבאתר המשרד לשירותי דת התגאו רק ביום חמישי ש"המשרד תקצב השנה את האירועים ב־15.5 מיליון שקל. השר לשירותי דת יעקב אביטן קיים כמה סיורי עבודה בשבועות האחרונים במירון".
5. למה לא צריך רישיון?
במשטרה ציינו את העובדה המדהימה שאירועים דתיים, לא משנה כמה הם המוניים, אינם זקוקים לרישוי. מצד אחד, יש למדינת ישראל מחויבות לאפשר אירועים דתיים. מצד שני, המדינה מגבילה גישה להר הבית מסיבות ביטחוניות. האם סיבות בטיחותיות אינן חשובות מספיק? המשטרה יכולה להגביל כניסת אנשים לכל אירוע תרבות או ספורט אבל מתקשה לעשות זאת באירוע דתי. השאלה היא למה אי אפשר לחלק כרטיסים למירון לפי שעות ולמה המשטרה לא יכולה לקבוע מכסה לאנשים שייכנסו ולהכניס אנשים רק כמספר היוצאים. אם המשטרה לא יכולה למנוע מאנשים להגיע לאירוע, אולי שתתחיל לפרסם "אזהרת אירוע מסוכן".
