ככה לא עושים שינוי: הבריחה מהאוצר והבריאות
ככה לא עושים שינוי: הבריחה מהאוצר והבריאות
אביגדור ליברמן הוא ראש המפלגה היחיד שנחוש להגיע למשרד האוצר. היתרון היחסי שלו בתפקיד יהיה היעדר מחויבות פוליטית לחרדים ולוועדים. גם על תפקיד שר הבריאות לא נרשם מאבק
1. אם יבשילו התנאים להקמתה של ממשלת “השינוי”, ושש המפלגות שעתידות להרכיב אותה יגיעו להסכמות בשלל מינויים וסוגיות נוספות בשם החלפתו של נתניהו, סביר להניח שנמצא במשרד האוצר את יו”ר ישראל ביתנו. לא רק שהוא הנחוש ביותר להתיישב בכיסא, אין כמעט ראשי מפלגות אחרים שמבקשים את הכיסא לעצמם. שר האוצר נחשב לתפקיד כפוי הטובה ביותר בממשלה. ובכל זאת, בקונסטלציה הפוליטית שנוצרה, ייתכן שהוא יתברר כאיש הנכון בזמן הנכון. מצד אחד – הכוח הפוליטי הרב ביותר בממשלה הבאה: תקציב עתק של 430 מיליארד שקל, משק שנאבק להיחלץ מהמיתון הקשה ביותר מאז קום המדינה, ספר עבה של רפורמות מבניות שעליהן עבדו יותר מ־40 כלכלנים של אגף תקציבים ב־3 השנים האחרונות, ונוגעות בכל תחום ותחום של חיינו היומיומיים. הכל יהיה בידו וידו תהיה בכל.
ליברמן הוא שועל פוליטי ותיק ומתוחכם. הוא האחראי לכך שנתניהו לא מצליח להקים ממשלה מתפקדת מאז סבב הבחירות הראשון, למשל – אבל זה לא מספיק. כדי לכהן כשר אוצר בנסיבות הכל כך בעייתיות שאליהן נקלע המשק הישראלי – גירעון עתק וחוב ממשלתי עצום – צריך יותר. ודווקא לליברמן ישנם כמה יתרונות מובהקים.
2 צפייה בגלריה
מלמעלה עם כיוון השעון: אביגדור ליברמן, יאיר לפיד ונפתלי בנט
(צילומים: קובי קואנקס, יונתן זינדל/פלאש 90)
ראשית, הוא לא חייב שום דבר כאתנן פוליטי לחרדים, לערבים או לוועדים החזקים (המאוגדים בהסתדרות) – אף אחד מהם לא נמנה על בסיס מצביעיו הטבעיים. ההיפך הוא הנכון. ואלה בדיוק קבוצות הלחץ שמהוות מוקדי התנגדות לשינויים המבנים ההכרחיים לביצוע באופן מיידי, אלה שהמשק הישראלי זקוק להם לרבות הפחתת קצבאות והתנייתן ביציאה לעבודה (לרבות הגדלת מס הכנסה שלילי – מענק עבודה – לשני בני זוג עובדים), הכשרות מקצועיות מסיביות, העלאת גיל הפרישה לנשים, הנהגת לימודי ליבה לחרדים, הנעת רפורמות מעודדות תעסוקה בכל המגזרים, דה־רגולציה ופיתוח בנמלים, וטיפול במשק החשמל והמים. ליברמן פחות כבול.
תנאים נוחים לרפורמות וקיצוצים
הוא גם מבין את הפוטנציאל: הוא יוכל להגדיל את כוחו האלקטורלי שהולך ודועך מסיבות דמוגרפיות (ירידה במספר עולי ברית המועצות לשעבר). עליו למשוך קהלים חדשים, לרבות צעירים, ולכן לא מפתיע שאם הוא אכן יקבל את התיק, מעבר למהלכים המתבקשים, הוא יכוון לסיוע לחיילים, לסטודנטים, לזוגות צעירים (עובדים), לעסקים קטנים ובינוניים – בדרך כלל עסקים צעירים – גזרה בה ח"כ עודד פורר (מספר 2 ברשימת ישראל ביתנו) פעיל זה שנים רבות. אם ייצמד לאג'נדה כזו, לפיד, בנט וסער צפויים לתמוך בו.
שר האוצר הבא, ככל שתקום ממשלה, עתיד להנות בתקופה הקרבה מנתוני צמיחה פנטסטיים עד חסרי תקדים (אחרי הנפילה של 2020) וגם מצמצום מימדי האבטלה, היעדר אינפלציה, ועודף עתק בחשבון השוטף. אלו תנאים נוחים מאוד לביצוע קיצוצים ורפורמות – וגם לביטול הטבות מס מנוונות ומיושנות.
2. ההחלטה הראשונה שליברמן יצטרך לקבל ברורה ומתבקשת: אישור תקציב המדינה וחוק ההסדרים. מדינת ישראל פועלת כבר שנתיים וחצי ללא תקציב, כלומר ללא סדר עדיפויות ומשרדי הממשלה משותקים ומיובשים. גם אם כל ראשי גוש השינוי יסכימו על הכל בקצב מהיר, ושר האוצר הבא יקדם את חקיקת התקציב במהירות, קשה לראות תקציב מדינה נכנס לתוקף לפני אוגוסט 2021. לכן, התקציב הבא שיאושר – כמו זה שבא אחרי המשבר הפיננסי של 2008–2009 מוכרח להיות דו־שנתי. כלומר תקציב לשנים 2021–2022.
תקציב התאוששות
בנסיבות שנוצרו, אין הגיון לגבש תקציב לשלושה-ארבעה חודשים. בבנק ישראל התנגדו אמנם בהתחלה לתקציב דו־שנתי, אבל ההתנגדות הזו היתה מבוססת על מצב שכבר אינו קיים: עם הקמת ממשלת נתניהו גנץ במאי 2020 סברו בבנק שתקציב 2020 יהיה "תקציב של משבר" - כלומר תקציב שמפזר כסף לצורכי סיוע בעת מגפה כשאין עדיין אור בקצה המנהרה, ותקציב 2021 יהיה "תקציב של התאוששות" – תקציב שמסתכל ומכוון לעתיד.
אחרי נס החיסונים, "משבר הקורונה" תם, לפחות בינתיים, בפן הבריאותי. ממשלת ישראל הבאה תצטרך להפסיק לפזר כסף לכל עבר, לדאוג לתהליך התאוששות איתן של המשק, ובעיקר לתכנן היטב את השינויים המבניים שיאפשרו לו לצמוח ואת ההשקעות שהיא מוכרחה לבצע כדי לסגור את הפער מול מדינות המערב. וכמובן, כחלק מכלל התוכנית – להתחיל לתכנן תהליך קונסולידציה תקציבית (הקטנת ההוצאה או העלאת הכנסות המדינה – או שני הדברים גם יחד).
3. ויש כבר אכזבות ראשונות מההתנהלות של ראשי מפלגות השינוי. אחרי המיתון הגדול ביותר שחוותה ישראל מאז הקמתה, איש ממנהיגי הגוש הטוענים לכתר (אלו שדורשים להיות ראש ממשלה) לא מבקש לקבל על עצמו (או על מי מטעמו) את תיקי "השינוי". לא את תיק האוצר הקריטי (למרות שנפתלי בנט, למשל, התמודד בבחירות על הטיקט הכלכלי). כולם מיהרו "לנדב" את ליברמן. את זה עוד ניתן להבין שכן בישראל שר האוצר עלול להיות "ארון קבורה" של כל פוליטיקאי. אבל לא ברור כיצד שלושתם הסכימו לוותר על תפקיד שר הבריאות. ועוד אחרי מגפה, שהראתה עד כמה חיונית והכרחית היא מערכת בריאות איתנה, ציבורית ושוויונית והשפעתה העצומה על כלל המשק.
ומדוע אף אחד לא מתנפל על תיק התחבורה והתשתיות כאשר בתוכניות הכלכליות של כל המועמדים של כל גוש השינוי בלט הסעיף "השקעות מסיביות בתשתיות לאומיות". ומה לגבי מאבק קשה על תפקיד שר העבודה? הרי משבר הקורונה חשף כשל מערכתי חמור בכל סוגיית איתור, הכשרה והשמה מקצועיות במשק הישראלי הסובל מפריון נמוך ביותר (ולפיכך משכר נמוך) לעומת המדינות המפותחות. יתכן שממשלת השינוי תסיים את עידן נתניהו אבל לא את ה"ביביזם": הרצון לקבל קרדיט על מהלכים מהירים בלי בשורה ובלי מאבקים תוך ראייה קצרת טווח ורצון להשיג רווח פוליטי מיידי, עם שימת דגש על העתיד האישי ולא על עתיד ילדינו. אם גוש השינוי שכח את השינוי הזה – הוא יהפוך במהרה ל"גוש המשך ההחמצה והבזבוז".
