מי אחראי על הר מירון: הקב"ה או השר?
מי אחראי על הר מירון: הקב"ה או השר?
האסון במירון הוא מיקרוקוסמוס ליחסי דת ומדינה וחרדים־חילונים. ההילולה היא אירוע המוני שבו המדינה מתפקדת כספקית שירותים בלבד, ואילו הבעלים האמיתיים בשטח הם חצרות החרדים. ככה זה כשנתניהו שרוי במאבק חייו על השלטון
1. חסר סיכוי
האירוע שגבה 45 קורבנות בהילולת המירון שייך לקטגוריה מוכרת של אסונות: יותר מדי אנשים שנדחסים, נלכדים ונמחצים בתוך תא שטח קטן ללא אפשרות מילוט. אסונות כאלה מוכרים בעיקר מאצטדיוני כדורגל, מופעי מוזיקה ופסטיבלים דתיים בעולם השלישי. זה הבסיס לחיפוש "אשמים" ו"אחראים".
אבל נקדים למציאות המדממת תסריט דמיוני: נניח שגורם כלשהו – משטרה, רשות מקומית, מכבי האש – היה מתריע שיש להגביל ולהקטין את הנוכחות בהר. האם הממשלה היתה אוכפת את ההגבלה הזו? התשובה בוודאות היא לא. בדיוק כפי שהממשלה סירבה להתעמת עם החרדים על סגירת תלמודי התורה בתקופה מגפת הקורונה. מישהו יכול לתאר את ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששרוי כעת במאבק חייו על השלטון, נכנס לעימות חזיתי עם "שותפיו הטבעיים" החרדים?
2. ההר עדיין לא בידינו
עוד לפני הפוליטיקה, צריך לדבר על חלוקת הריבונות בהר: ניהול האירוע הוא בידי החרדים, והמדינה מספקת שירותי אבטחה, תחזוקה, סניטציה, עזרה ראשונה. כמו שהר הבית לא ממש בידינו, גם הר המירון עדיין לא. הסיפור הזה הוא סוג של מיקרוקוסמוס ליחסי דת־מדינה וחרדים־חילונים במדינת ישראל.
מאבקי השליטה על ההר מחזירים אותנו לימים שלפני קום המדינה. בשנות הארבעים של המאה הקודמת, הוכר ההר כמקום קדוש ליהודים ונוהל על ידי הקדשים אשכנזיים וספרדים. במהלך השנים נוהלו כמה מאבקים משפטיים סביב שאלת הבעלות במתחם. ב־2013 חתם שר האוצר יאיר לפיד על צו שמפקיע את אתר קבר רבי שמעון בר יוחאי מההקדשים. בעדה החרדית פורסם פשקוויל: "אוי לנו שקודש הקודשים יהפוך למערת פריצים. אנו מוחים נמרצות ודורשים בכל תוקף לבטל את ההפקעה השרירותית".
האתר עבר לניהול המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, גוף ממשלתי במשרד לשירותי דת, שמתחזק כ־130 אתרים קדושים, מקבר רחל עד קבר שמואל. הדגש הוא על מתחזק, לא שולט. מתפעל, לא מנהל. כי החרדים, למרות ההפקעה, מעולם לא איבדו את השליטה האמיתית בהר.
כפי שהעיד שמואל לוי, ראש המועצה המקומית מרום הגליל עד 2009: "בזמנו, צפיתי את האסון והוצאתי צו סגירה להר. ההר הזה הוא פצצה, מלכודת מוות. אבל גם המועצה המקומית וגם הממשלה לא מסוגלות לאכוף זאת. בגלל שהמקום הזה לא מנוהל על ידי המדינה. מי שתפס עליו בעלות הוא זה שתפס גם בעלות על אלוהים. וגם על הממשלה שפוחדת מהם בגלל הקשרים הקואליציוניים. הנהגת המדינה אשמה בכך שלא לקחה את ההר מהידיים שמנהלות אותו בצורה מאפיונרית. יש שם אגו, כסף, כבוד ומריבות בין חצרות. המדינה צריכה להלאים את ההר ולנהל אותו באמצעות רשות ממלכתית לאומית כמו הכותל".
3. ציר האחריות ברור
עוד לפני בירור האשמים והאחראים, מחייב כבודם של הקורבנות לזהות את ה"אחראי", שעליו הצביע הרב אליהו לפין, מרבני ישיבת מיר, בטור שפרסם באתר החרדי המוביל "חדרי חרדים": "היכולת 'למצוא אשמים' שהטכנולוגיה כביכול מציעה לנו, מנתבת אותנו למקום הלא נכון", כתב כבוד הרב, "בורא עולם היה שם! הוא זימן לשם את כל מי שנגזר עליו להימצא שם. הוא קבע מי לחיים ומי למוות, מי יצליח לנשום למרות הלחץ העצום, ומי לא ישרוד את הדחיפות ויהי למרמס. הכל התנהל לפי תוכנית, נוראה, איומה, 'מידת הדין' שאין בן אנוש מסוגל להכילה". והוא מסכם: "זהו המבט שבורא עולם מבקש מאיתנו - אל תרדו לרמה הטכנית, אל תתעסקו עם ה'איך', הביטו אלי, כי אני ממית ומחיה, מחצתי ואני ארפא".
ישראל פריי, עיתונאי חרדי מדמוקרטTV תיאר את התגובות הראשונות בחברה החרדית: הודייה על הנסים שאירעו לניצולים. העוצמה האמונית לא תשנה דבר מהותי בהמשך בואכה לאסון הבא, שפריי מייחל שלא יקרה. והרב איסר שפריי, מחנך וראש ישיבה, סיכם: "לא לחפש תשובות, לא לחפש האשמות, פשוט להיות מסוגל לחיות עם השאלות".
לעומת העמדה האמונית, שלטון החוק במדינה דמוקרטית דווקא מחויב לאתר את הגורמים לאסון, כדי להרחיקם ממוקדי האחריות וגם כדי למנוע את האסון הבא. אם תרצו, העמדה החילונית מחפשת תשובות ארציות יותר. מתחת לקב"ה יש את ממשלת ישראל, ומתחתיה המשרד לענייני דתות ומשטרת ישראל, שני החשודים המיידיים שכבר החלו להטיח האשמות זה בזה.
בבוקר שלמחרת האסון מיהר מפקד המחוז הצפוני במשטרה, ניצב שמעון לביא, לקבל עליו אחריות. אבל המעסיקה שלו, המשטרה, מיהרה להתעשת ולגלגל את האחריות למשרד לענייני דתות. שם נמצא לה גורם שניתן לחלוק או לזרוק עליו אחריות: יממה לפני האסון, כך דווח, סייר מהנדס מטעם משרד הדתות במקום - ואישר את ההר והאירוע. כולל את המעבר שבו קיפחו את חייהם 45 בני אדם.
אפשר להניח בביטחון שיימצאו עוד מסמכים שהתריעו מבעוד מועד וחזו שחורות. אבל ההימור שטמון בקיום האירוע התקבל בציר שבין המפכ"ל יעקב שבתאי לשר שמעליו אמיר אוחנה. כעת על הציר הזה ליטול אחריות.
4. בליבת ההישרדות הפוליטית
כעת השאלה היא איזו ועדה תקום? ועדת חקירה ממלכתית שראשה וחבריה ממונים בידי נשיאת בית המשפט העליון, או ועדת בדיקה שתקים הממשלה, והאמון במסקנותיה יהיה בהתאם. אבל, גם ועדת חקירה ממלכתית תוגבל לכתב המנדט שלה, שיכתיב את סמכויותיה. שתי ועדות שמגר, למשל - לרצח במערת המכפלה ורצח רבין - התמקדו בכשלי האבטחה ונמנעו מלגעת בבעיה האמיתית: עומק ההסתה של הקנאות הדתית ש"התניעו" את שני הרוצחים, ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. בסיפור של המירון, יחסי החרדים מול הממשלה והמדינה לא ייבדקו. ההזדמנות לבחינה מהותית אמיתית של יחסי החברה החרדית ומדינת ישראל תוחמץ. כרגיל, יידונו שם כשלי האבטחה והמשטרה.
אגב, החלטת היועץ המשפטי להטיל על מח"ש לפתוח "בבדיקה על מנת לברר האם עולים חשדות לפלילים מצד שוטרים" כבר מסמנת את המשטרה. מצד שני, מח"ש אף פעם לא ידעה למצות את הדין עם השוטרים, גם כשהיה צריך, למשל באירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי. אולי במגזר החרדי התוצאות יהיו שונות.
כך או כך, השאלה תהיה האם היו כשלים, והאם לכשלים האלה יש אחריות משפטית ומשמעות פלילית. המבחן יהיה מבחן הציפיות: באיזו מידה ניתן היה לצפות את האסון ולמנוע אותו. ייבדק הקשר הסיבתי, למשל, בין התוצאה הקטלנית לבין הצבת המחסום שאליו ועליו נמחצו למוות החוגגים.
אבל זה יהיה מעוות כמו להסתכל רק על הפריים אחרון בסרט מתח ולהקיש ממנו מי היה העבריין. אילו היה מדובר באירוע ספורט או מוזיקה, היד של המשטרה על הדק ההתרעה והסגירה של האירוע היתה קלה יותר. באירוע שמהותו קשורה ישירות לליבת הפוליטיקה וההישרדות של הממשלה ובעיקר ראש הממשלה, קולה של המשטרה אולי לא נאלם, אבל ידיה קשורות.
5. רפיונו של אנגלמן הוא יתרון?
אמיר אוחנה, אריה דרעי ומירי רגב התחרו ביניהם על הקרדיט והאחריות לחופש המוחלט שניתן לחוגגים, ללא מגבלות קורונה או כמות משתתפים. אתמול הם כבר התחרו מי יברח הכי רחוק מהאחריות. ביפן התפטרות היתה נחשבת לפתרון הקל עבורם. בחקירה שתיערך לא יהיה אפשר להתעלם מאינספור האזהרות והכתובות שעל הקיר. מדו"ח מבקר המדינה ב־2008, דרך דו"ח המעקב ב־2011, עבור בהחלטת הממשלה להקים עמותה לטיפול הכולל בקבר הרשב"י שלא יושמה, ועד אינספור התראות המשטרה בנושא. בעניין זה עדיף כבר המבקר הנוכחי מתניהו אנגלמן. רפיונו הצפוי לא ייצור פער גדול מדי אל מול היישום הרופס.
6. להוציא את ה"נס" מתוכנית העבודה
ההילולה במירון היא אירוע המוני מורכב, שמתנהל כבר שנים כ"פצצה מתקתקת". אירוע שלא מנוהל בידי רשות ממשלתית מרכזית, ובמקום זה הופקע בידי חצרות החרדים, שמטרתן להביא להר כמה שיותר מאמינים. המדינה מתפקדת כאן כספק שירותים בלבד. אז איך עד היום נמנע אסון? התשובה, גם של המשטרה וגם של החרדים, היא "נס". בתום החקירה שתיערך, מומלץ מאוד להוציא את הנס מתוכניות העבודה הממשלתיות. במיוחד מאירועים שבהם היעדרו עלול לגבות מחיר כבד במיוחד.
ב־1985 לאחר אסון הבונים שבו נהרגו 19 ילדים ושלושה מבוגרים בהתנגשות רכבת ואוטובוס, אמר שר הפנים דאז הרב יצחק פרץ מש"ס ש"יד השם היתה באסון, מחמת הפרצות בשמירת השבת". בסמוך לדברים האלה הזדמן לי לראיין את פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שהגיב לדברי הרב פרץ בציטוט הבא: "תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו". באירוע המירון, יש להניח שהקורבנות לא לקו על אי שמירת השבת. לקב"ה היו סיבות אחרות.
7. שורפי הדגל שיורד לחצי התורן
אף אסון אזרחי לא הוכרז עד כה בישראל כיום אבל לאומי. לא אסון הבונים, לא אסון נחל צפית, לא השריפה בכרמל, לא אסון גשר המכביה. לא אסון ערד. לא אסון ורסאי. אסון הילולת המירון הוא הראשון שהמדינה תנציח את קורבנותיו בהורדת דגל המדינה לחצי התורן. ואלה הם בעיקר חסידי "תולדות אהרון" מהקיצונים בעדה החרדית שנמנים על שורפי הדגל הזה. אם תרצו, עוד ביטוי לאירוניה ואנומליה שטבועה ביחסי החרדים והמדינה, בין דגל הלאום לדגל התורה.
