פרשנותראשון הליברלים הפך לאחרון הפופוליסטים
פרשנות
ראשון הליברלים הפך לאחרון הפופוליסטים
בנימין נתניהו החל את דרכו הציבורית עם בשורה כלכלית, אך היא התנוונה עם השנים עד שהתעוותה לחלוטין בשל שיקולים פוליטיים. את הכלכלה הישראלית דחף מנוע הצמיחה של ההייטק מבלי שלנתניהו או לפוליטיקאים אחרים היתה נגיעה לכך
בעת נפילת בנימין נתניהו מכס השלטון, אחרי שאחז בו הכי הרבה זמן בתולדות המדינה, מרחפת באוויר שאלות עבור כל בוחריו אשר חשבו אותו לאחד מגדולי המנהיגים. איך הפוליטיקאי שביקש להביא את הבשורה של הליברליזם הפוליטי והכלכלי למדינה היהודית, הפך בשנותיו האחרונות לחיקוי של כל מנהיג פופוליסטי מערבי, דוגמת דונלד טראמפ, ויקטור אורבן ואף ולדימיר פוטין. ואיך המנהיג שהיה צריך להוביל את ישראל לעתיד טוב יותר, הוריד אותה מפסי הרכבת אל פי התהום.
מה שקסם בעבר לבוחר הישראלי היה הפרויקט שנתניהו ביקש לשווק: מדינה דמוקרטית, ליברלית, מערבית, מתקדמת, עם כלכלה כמה שיותר פרטית ומופרטת, עם פחות סקטור ציבורי ויותר סקטור עסקי, כלכלה עם פחות מסים, פחות רגולציה, פחות בירוקרטיה, פחות מכסים, פחות תקציבים, פחות קצבאות, פחות גירעון; וגם: עם יותר פתיחות לעולם, יותר השקעות זרות, יותר ידיים עובדות. במילים פשוטות: אמריקה, זו של רונלד רייגן. אלא שמשהו השתבש באמצע.
ההתנהלות: איבוד הבלמים והאיזונים
נתניהו אכן התחיל את דרכו כאיש בשורה. כאשר הגיע לכס האוצר הוא סיפק את הסחורה. נתניהו הוריד את רמת ההוצאה, הוריד את הקצבאות, הפחית את רמות המס, וביצע - או לפחות ניסה בכל כוחו - לקדם באותם ימים רפורמות מבניות משמעותיות ביותר. כמו זו שבנמלים - שפחות צלחה, או זו של מנהל מקרקעי ישראל - שהגיעה מאוחר יותר ואף היא פחות צלחה.
אבל חשוב מכך: נתניהו ייסד, ובוודאי חיזק וקיבע את הנורמות, העקרונות ואת הכלים המוסדיים של ניהול משק לאומי מודרני, תוך שימוש באסטרטגיה מאקרו־כלכלית ארוכת טווח המבוססת על עבודת מטה מוסדרת, מקצועית, על בסיס תוכנית מפורטת. זאת תוך שיתוף פעולה ואיזון נדרש בין הדרג הפוליטי למקצועי. המורשת הזו היתה המתנה היקרה ביותר שנתניהו הותיר לכלכלת ישראל והיא המשיכה לחלחל עמוק שנים אחרי שהוא עזב את הנהלת המדינה ופעל מספסלי האופוזיציה.
1 צפייה בגלריה
בנימין נתניהו. גרם לכלכלת ישראל להיתקע ולהתרחק מפוטנציאל הצמיחה שלה
(צילום: הדס פרוש)
אך בחומש האחרון משהו השתבש קשות. האיש עם הבשורה הדמוקרטית־ליברלית־קפיטליסטית הפך לאחרון הפופוליסטים. "הוא שלט באופן אוטוקרטי ושרירותי תוך החלשה מכוונת ואף נסיון ביטול של מנגנוני הבלמים והאיזונים המוסדיים הקיימים על סמכויותיו. הוא לא היה מרוסן לא על ידי המגבלות המוסדיות, לא על ידי הבטחות בחירות ולא על ידי אינטרסים קולקטיביים. מכיוון שהוא הרגיש חופשי מלתת דין וחשבון הוא שינה בחדות ובפתאומיות כווני מדיניות".
אין זה תיאור של עיתונאי מהשמאל על התנהלותו של נתניהו בשנים האחרונות, אלא מסקנות הניתוח המעמיק שביצע פרופ' קנט רוברטס מאוניברסיטת קורנל לפני 30 שנה על אלברטו פוג'ימורי, נשיא פרו לשעבר ומי שנחשב לאבי הפופוליזם מימין. בדומה לנתניהו, גם הוא החל את דרכו כרפורמטור.
רבים ההסברים והתיאוריות שמנסים להסביר את ההתנוונות והעיוות שחלו בהתנהלות נתניהו. מהטראומה אחרי הבחירות ב־2006 אז הליכוד התרסק אחרי סדרת הרפורמות, דרך ההשפעה של רעייתו ובנו עליו, או החקירות שנפתחו נגדו בתיקי האלפים. כמו גם ההסבר הפשוט כי שלטון ממושך משחית כל אחד.
בשורה התחתונה: נתניהו השתנה בקדנציה הרביעית שלו. השיבוש התחיל בעצימות נמוכה והגיע לקראת סוף הקדנציה לרמות בלתי מתקבלות על הדעת. ניתן להגדיר את המצב במילותיהם של רוברט קאופמן וברברה סטלינגס שכתבו לפני 30 שנה מאמר מכונן על פופוליזם כלכלי והגדירו אותו כ"מכלול של מדיניות כלכלית שנועדה להשיג יעדים פוליטיים", כלומר תמיכה פוליטית. שני החוקרים הדגישו נושא חשוב: השימוש בפוליטיקה לא למען העם אלא למען המנהיג. הניצוצות הראשונים החלו להופיע בתקופת משה כחלון כשר האוצר, אך התפרצו כלבה אחרי משבר הקורונה ועם המינוי של ישראל כץ שהפך הלכה למעשה את קופת המדינה לקופה האישית של נתניהו. כל זאת על מנת להמשיך להשיג תמיכה פוליטית. או ליתר דיוק כדי להמשיך לקנות תמיכה פוליטית.
המורשת: נזקים קשים ואדמה חרוכה
בדרך, נתניהו מחק, הרס, וחירב כל חלקה טובה שנבנתה כאן. הרס את המקצועיות של משרד האוצר ושל הפקידות המקצועית - אותם כינה "מחבלים"; שיתק כל עבודת מטה מסודרת. כמות השליפות שלו מהמותן הלכה וזינקה וזו הסיבה שהוא מנע את אישור תקציב המדינה כתוכנית כלכלית מסודרת; מחק את ערך שמירת הגירעון והחוב שערב הקורונה כבר היו מהגבוהים במערב למרות הצמיחה הכלכלית המהירה; חירב את ערך הכסף הציבורי, תוך שהוא בזבז ושרף כמויות עצומות של כסף כדי להשתיק ולהרגיע שותפים פוליטיים; דחה את הרפורמות המבניות כדי לא להרגיז את השותפים הקואליציוניים, את ההסתדרות, ואת המגזר העסקי; חיסל את השקיפות ובעיקר את הטיפול בבעיות האמיתיות של המשק, תוך הפיכת הדחייה לפולחן בסיסי.
מאז 2018 נתניהו מוריד מסים, מחלק יותר ויותר כסף, רובו באופן לא יעיל, לא חכם ולא מתוכנן, מתרחק מרפורמות וגורם למשק ולכלכלת ישראל להיתקע ולהתרחק מפוטנציאל הצמיחה שלהם. השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא איך הוא דרדר את כלכלת ישראל אך היא לא רק שלא קרסה אלא אף גדלה?
התשובה היא מורכבת, אך בתמצית: ההייטק הישראלי, מנוע הצמיחה האולטימטיבי של ישראל הלך והתעצם. וזה ממש לא קשור לנתניהו וגם לא לראשי ממשלה אחרים, שכן מדובר בענף נטול רגולציה. ההייטק מבטיח לנו מסים - כדי לממן את ההוצאה; עודף עצום בחשבון השוטף זה שני עשורים - שמחזק את השקל ובכך מונע משבר מטבע וגם מנטרל את האינפלציה כי הוא מוזיל את היבוא.
מי שחשב שסוף הקדנציה של נתניהו תביא גם לסיום הביביזם - טועה בגדול. הנזקים הקשים והאדמה החרוכה שהוא מותיר מאחוריו ילוו אותנו עוד הרבה שנים. ההיסטוריה מלמדת כי המורשת הפופוליסטית קשה למחיקה.
מישהו גם יצטרך לסגור את הגירעון העתק שנתניהו הותיר אחרי הקורונה. קשה לראות באופק ראש ממשלה שיהיה מוכן לשלם מחיר פוליטי על רפורמות נחוצות, או לראות מנהיג שידרוש התייעלות בשירות הציבורי ושיתנער מתרבות הדחיינות והעברת הבעיה לבא בתור.
קשה גם לראות מנהיג אחד שגם יסתכל מעבר לסקר של השבוע הבא. הכללים, הערכים והקודים המאוד רעילים שהותיר נתניהו — שהפוכים לגמרי מאלו שנטע בתחילת הדרך אותו נתניהו - יתנו את אותותיהם עוד תקופה ארוכה והמחיר שלהם יהיה כבד מאוד.
