משפט שדהח"כים, תחשבו שוב אם פיצול תפקיד היועמ"ש כדאי
משפט שדה
ח"כים, תחשבו שוב אם פיצול תפקיד היועמ"ש כדאי
הרעיון הוותיק לפצל את תפקיד היועמ”ש הוכנס עכשיו להסכם הקואליציוני. הפוליטיקאים מדברים על הצורך למתן את כוחו ולאזן בין תפקידו כיועץ ציבורי לבין האכיפה הפלילית שעליה הוא מופקד, אך המהלך נועד גם כדי למנוע מהם מלהגיע אל חדרי החקירות. מאוחר מדי הם עלולים לגלות שדווקא במתכונת הנוכחית היועמ”ש הוא הבלם שניצב מול פרקליטות המדינה
1. דמות מחייבת
היועמ”ש הוא עובד הציבור החזק ביותר בישראל
היועץ המשפטי לממשלה, הוא עובד הציבור החזק ביותר בישראל, ואולי בעולם הדמוקרטי כולו. סמכויותיו מפוזרות ומעוגנות בכ־170 חוקים, יש לו שבעה משנים, הוא חולש על כל היועצים המשפטיים של הממשלה והגופים הציבוריים, והוא גם מנהל את משרד עורכי הדין הגדול במדינה שנמצא במשרד המשפטים.
איך יעבוד פיצול תפקיד היועמ"ש?
היועץ הוא הסמכות המחייבת — מחייבת ולא מייעצת (קיביצער, כפי שנוהגים מגמדיו להלעיג עליו) — של השלטון בתחומי המשפט הציבורי, הכלכלי, האזרחי והבינלאומי. ובמקביל הוא גם ראש התביעה הכללית שאמון על אישור חקירות פליליות והגשת כתבי האישום נגד בכירי המדינה: ראש ממשלה, שופטים, רבנים ועוד.
2. לאזן את השר
תפקיד היועמ”ש תפח ועוצב על ידי הנושאים בו
הרעיון לפצל את תפקידו בין הייעוץ הציבורי־אזרחי לבין האכיפה הפלילית אינו חדש, אך עכשיו הוא מצוי בהסכם הקואליציוני שנחתם בין יש עתיד לתקווה חדשה. הוא נועד לכרסם בעוצמת התפקיד, אבל לפוליטיקאים יש תמיד מניע נוסף שקרוב יותר ללבם — החלשת העוצמה שמביאה אותם מדי פעם לחדרי החקירות ולספסל הנאשמים.
קצת רקע היסטורי: דוד בן גוריון מינה את היועץ המשפטי הראשון, יעקב שמשון שפירא, כדי שיאזן את כוחו של שר המשפטים העוצמתי אז פנחס רוזן. בהדרגה תפח התפקיד ללא חוק, תכנון ויד מכוונת. הוא התעצב במידה רבה בדמותם של האישים שמילאו אותו. השיא היה בכהונותיהם העוקבות של מאיר שמגר ואהרן ברק, ששימשו בזה אחר זה כיועצים משפטיים וכנשיאי בית המשפט העליון. ומשתי הפוזיציות האלה קיבעו את מעמד העל של היועץ. שמגר הגה את מוסד ״הנחיות היועץ״ ללא עיגון בחוק ואילו ברק — בסיוע האווירה שאחרי מלחמת יום הכיפורים — העמיק והכביד את האכיפה הפלילית על בכירי השלטון, מהלך שהגיע לשיאו בפרשת הדולרים של ראש הממשלה יצחק רבין.
2 צפייה בגלריה
מימין: הח”כים איילת שקד וגדעון סער. מתייחסים למשפטנים בשירות המדינה כאל סוג של מכשול
(צילומים: עמית שעל, אוראל כהן)
3. רוה”מ קובע
מאז שיש ועדת איתור לתפקיד עמדת השופט שבראשה נדחית
הפוליטיקאים החלו להחזיר מלחמה. שתי תחנות מפורסמות בחיכוך המתהווה הזה היו פרשות קו 300 ובר־און־חברון. בראשונה ״מרדו״ הפוליטיקאים בסמכות היועץ יצחק זמיר וגרמו לפיטוריו. בשנייה, כבר מינו ליועץ פוליטיקאי מפלגתי המזוהה עמם לקידום מזימה פנטסטית. אחת התוצאות של העימות היתה העברת מוקד המינוי מהפוליטיקאים לוועדת איתור. אלא שמאז שהחלו ועדות האיתור לפעול, כל היועצים שמונו — מני מזוז, יהודה וינשטיין ואביחי מנדלבליט — היו מועמדיהם של ראשי הממשלה, והם מונו בניגוד לדעת השופט העליון, יו״ר ועדת האיתור. גבריאל בך התנגד למזוז, תאודור אור, לוינשטיין ואשר גרוניס למנדלבליט.
רעיון הפיצול עולה מדי פעם וגם יורד. מהפרק בגלל הלחץ של האליטה המשפטית, וגם בגלל ההבנה (המאוחרת) של הפוליטיקאים שהיועץ הוא סוג של בלם מול פרקליט המדינה. כפי שהוכח בתיקי האלפים של נתניהו. אילו היינו במצב של פיצול, פרקליט המדינה שי ניצן, ביחד עם התובעת ליאת בן ארי, היה מגיש שלושה תיקי שוחד נגד נתניהו. מי שבלם וצמצם את נפח האישומים היה היועמ”ש מנדלבליט שהחליט על שוחד בתיק 4000 בלבד.
4. תמיד בצד התביעה
מה בין מגן זכויות חוקיות לראש התביעה הכללית
אין ספק שפיצול יביא להחלשת התפקיד, אלא שהחלשה היא גם יתרון וגם חיסרון. היתרון הוא בפירוק עוצמה גדולה מדי והחיסרון הוא בפירוק הסמכות והוודאות המשפטית מול הממשלה. נניח שהיועץ המשפטי יאשר לשר שפנה אליו לאפשר למשרדו התקשרות חוזית כלשהי, והתובע הכללי יחליט שההתקשרות מחייבת פתיחת חקירה פלילית.
והנה כמה דוגמאות פחות היפותטיות: הפרופסורים מני מאוטנר ויורם שחר הצביעו על הסתירה שבין תפקיד היועץ כמגן הזכויות החוקתיות לבין תפקידו כראש התביעה הכללית. למשל, כשהתנגד להגבלת משך החקירות הוא אימץ את עמדת רשויות האכיפה ולא את זכויות הנחקרים. למשל, כשנדרש, ואולי יידרש, לפעול נגד הפרת זכויות נחקרים כחיים רמון, אהוד אולמרט או ניר חפץ. תמיד היועץ המשפטי יהיה בצד של התביעה. וכשהפרקליטות ניהלה מלחמת חורמה נגד הרופאה המשפטית, ד״ר מאיה רזניק פורמן ש״העזה״ להעיד נגד התביעה בתיק זדורוב — התייצב היועץ המשפטי לצדה.
2 צפייה בגלריה
מימין: פרקליט המדינה היוצא שי ניצן, היועמ”ש אביחי מנדלבליט ונשיא העליון בדימוס אהרן ברק. משחק כוח עם השלטון
(צילומים: אוראל כהן, יאיר שגיא)
5. בלי סתירות מביכות
גם אם יש היגיון בפיצול התפקיד, הוא מחייב זהירות מרבית
אבל, אל תניחו שהפוליטיקאים רוצים בפיצול כדי לחזק את זכויות האדם. תומכי הפיצול רוצים להחליש את הייעוץ המשפטי, שנתפס כחסם למשילות, כסוג של הטרדה בירוקרטית שמונעת מהם להגשים את חזונם השלטוני. את התזה הזאת טבע שר המשפטים פרופ׳ דניאל פרידמן והוא הפך לדגל ולאג׳נדה של ממשיכתו איילת שקד, כאשר גם גדעון סער שותף לתפיסה שהמשפטנים בשירות המדינה הם סוג של מכשול. יוזמת שקד ויריב לוין, שלא הבשילה, להגביר את השפעת השרים במינוי יועציהם המשפטיים, היא חלק מהמהלך הזה להחלשת כוחו של היועץ. מבחינתם, היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה חייבים נאמנות לשר ולא ליועץ. כמובן שמהלך זה אמור בבוא היום להתווסף לפיצול ולא להחליפו.
מבחינה רעיונית וגם מוסדית, הפיצול אינו מופרך.
אילו היו ניגשים היום לשולחן השרטוטים של השירות הציבורי היה סיכוי טוב להפרדת הפונקציות בין תובע כללי ליועץ ציבורי־אזרחי. ההיגיון הוא גם במצבור הכוח המופרז (שלא היה כאשר בן גוריון מינה את שפירא לתפקיד) וגם בסתירה מזדמנת אפשרית בין אכיפה פלילית לזכויות אדם.
מצד שני, אם ניקח את ממשלת נתניהו כדוגמה לשלטון פורע חוק, יש חשיבות מיוחדת לקיומה של סמכות מרכזית אחת בדרגת כשירות של שופט בית משפט עליון, שתשמש מגדלור חוקי וחוקתי לרשות המבצעת. סמכות ריכוזית שכזו תמנע גם חיכוכים וסתירות מביכות למקרים שבהם האוכף הפלילי והאוכף האזרחי ייקלעו לחילוקי דעות, מה שעלול ליצור כאוס משפטי.
לכן, חייבים לגשת למלאכת הפיצול, אם בכלל, בזהירות המתבקשת. לבחור את היועץ המשפטי הבא, בפברואר 2022 במתכונת הקיימת ולהטיל עליו, בשש שנות כהונתו, להכין את מתווה הפיצול בסיוע ועדה שתכלול את מיטב אנשי המשפט ומדע המדינה וגם אנשים ישרים שפעלו בעבר בשדה הפוליטי.
