ניתוח כלכליסטהביקוש יורד, וההשכלה הגבוהה מאבדת גובה
ניתוח כלכליסט
הביקוש יורד, וההשכלה הגבוהה מאבדת גובה
יותר צעירים מעדיפים מסלולי תעסוקה על לימודים אקדמיים; יותר גברים נמנעים מלימודים: 62% ממקבלי התארים הן נשים; רק 14% ממקבלי התואר הם ערבים ורק 5% הם חרדים שמתקשים לסיים אותו בגלל פערי ידע
לא הקורונה גרמה לירידה של 3% במספר מקבלי התארים במוסדות להשכלה גבוהה בשנת הלימודים 2019/2020. הנתונים, כך נמסר מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), מתייחסים למי שמקבלים את התואר בטקסים שנערכים בשנה הנקובה, כלומר בעצם למסיימים שנה קודם. את ההשפעות הלא פשוטות של הקורונה על נשירה מלימודים או דחייה של תארים נראה בנתוני השנה הבאה. מהלמ"ס נמסר אתמול ש"למגפת הקורונה היתה השפעה קטנה יחסית (אם בכלל) על הנתונים. רוב המשתתפים בטקסים היו זכאים לתואר לפני תחילת המגפה".
מאז 1990 מספר מקבלי התארים האקדמיים בשנה גדל פי חמישה, מ־15 אלף ב־1990 ל־77 אלף. זאת במיוחד בשל פתיחת המכללות האקדמיות והאקדמיזציה של המכללות לחינוך. דווקא על רקע זה בולטת העובדה שמספר מקבלי התארים האקדמאים ירד ב־2020 ב־3%.
מספר מקבלי התואר הראשון ירד ב־1.5%, מ־51,200 ל־50,400. באוניברסיטאות מספר מקבלי התואר הראשון דרך במקום ואילו במכללות הוא ירד ב־3% ובמכללות לחינוך ב־2%. ירידה גבוהה במיוחד של 6.4% נרשמה במספר מקבלי התואר שני מ־25,700 ל־24,000 ובפרט במכללות האקדמיות (13.4%). באוניברסיטאות ובמכללות לחינוך היתה ירידה של 3% במספר מקבלי התואר השני. לעומת זאת נרשמה עלייה של 10% במספר מקבלי תואר ד"ר מ־1,640 ל־1,810.
עוד עובדה שראויה לתשומת לב: רק 19% ממסיימי התואר השני עשו זאת במסלול מחקרי. קשה שלא לראות בכך זילות של התואר השני. הוא הפך במידה רבה למרכז רווח של המוסדות להשכלה גבוהה ואמצעי נוח לשיפור קורות החיים ותנאי העבודה של הבוגרים.
סביר להניח שהירידה במספר התארים נובעת בין היתר מבלימת העלייה במספר הסטודנטים בשנים האחרונות. למשל בשנת הלימודים 2016/2017, שבה החלו ללמוד חלק גדול ממקבלי התארים ב־2019/2020, נרשמה ירידה קלה של 0.5% במספר הסטודנטים. הירידה הזו נובעת הן מירידה זמנית בגודל המחזורים והן מעלייה בחלקם באוכלוסייה של הערבים והחרדים, שפונים פחות לאקדמיה. סיבה נוספת לירידה במקבלי התארים יכולה להיות דווקא העלייה בשיעור הסטודנטים הערבים והחרדים, מה שמגדיל את כמות הנושרים והמסיימים מאוחר. ייתכן שגם קריסת המרכז האקדמי באור יהודה באותה שנה גרמה לדחייה במתן תארים לבוגרי המוסד שהועברו למוסדות אחרים.
ויש כנראה גם ירידה בביקוש לאקדמיה. פרופ' שלמה בידרמן, מי שהיה יו"ר ועדת ראשי המכללות הציבוריות (ור"מ), אומר ש"נכון שהיו שנתונים נמוכים, אבל היתה ירידה ברישום גם מעבר לירידה בשנתונים". הוא מציין ש"היתה גם ירידה ברישום לפסיכומטרי", ומסביר ש"יש טרנד שיותר חבר'ה מעדיפים מסלולים קצרים לתעסוקה על לימודים אקדמיים".
כמובן שבשנת הקורונה נרשמה עלייה בביקוש ללימודים אקדמיים בגלל חוסר היכולת של צעירים לנסוע לחו"ל ובגלל שלא היתה אופציית עבודה. העלייה המלאכותית הזו צפויה להתנקם באוניברסיטאות לאחר שהגבולות ייפתחו עם ירידה משמעותית בהרשמה בשנים הקרובות.
בריחת גברים מהאקדמיה
הנתונים ממחישים שוב את הבעיה הקשה של בריחת הגברים מהאקדמיה. 48 אלף, שהם 62%, ממקבלי התארים היו נשים, כלומר שלוש מכל חמישה. המצב הזה, של 62% נשים, קיים הן בתואר ראשון והן בתואר שני. רק בתואר השלישי שיעור מקבלות התארים עומד על 50.5%, כלומר יש שוויון בין גברים לנשים. זה נכון שחלק מהפער נובע מכך ש־83% ממסיימי התארים במכללות האקדמיות לחינוך הן נשים. אבל פערים גדולים קיימים גם בתחומים אחרים: 85% ממסיימי התארים במקצועות עזר רפואיים הן נשים ו־76% מהבוגרים במדעי הרוח. עם זאת בין מסיימי התארים בהנדסה ואדריכלות לנשים ייצוג נמוך של 30% בתואר ראשון ו־27% בתואר שני. יצוין, עם זאת, כי על פי נתוני האוצר, בקרב הסגל האקדמי הבכיר הייצוג של נשים עדין עומד על 36%, בעיקר בגלל הקביעות של מרצים בכירים והתחלופה הנמוכה.
בעיית מיעוט התארים של גברים חמורה עוד יותר בקרב המגזרים שנחשבים לאוכלוסיית יעד של האקדמיה. 72% ממקבלי התארים הערבים ו־80% ממקבלי התארים החרדים הן נשים. רק 14% ממקבלי התואר היו ערבים ורק 5% ממקבלי התארים חרדים. נתונים אלה נמוכים בהרבה מחלקם של המגזרים האלה באוכלוסייה, והם מוכיחים בין היתר שהעלייה במספר הסטודנטים משני המגזרים אינה מספיקה. יש לוודא שהם גם יצליחו לגמור את התואר. הגברים החרדים מתקשים לשרוד באקדמיה במיוחד בשל הפערים במקצועות הליבה ובייחוד באנגלית. על הסטודנטים הערבים מקשים בעיקר הלימודים בעברית.
ירידה בדירוגים העולמיים
שגשוגה של האקדמיה הישראלית הוא ללא ספק אחד התנאים החיוניים להמשך קיומה של אומת הסטארט־אפ. הנתון על הירידה במספר מקבלי התארים מצטרף לשורה של נתונים לא מחמיאים במיוחד על מצבה של האקדמיה. מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (הממ"מ) גילה בחודש שעבר שההוצאה הציבורית להשכלה גבוהה בישראל ירדה מ־1.2% ב־2001 ל־0.8% ב־2017. כלומר חלקו של תקציב ההשכלה הגבוהה מהתמ"ג ירד בשליש, למרות העלייה העצומה במספר הסטודנטים. באותו זמן ממוצע המדינות המפותחות נותר על 1% מהתמ"ג.
דרך נוספת להשוות את סדרי העדיפויות הממשלתיים היא לבדוק את ההוצאה הממשלתית להשכלה גבוהה לסטודנט כאחוז מהתמ"ג לנפש. בישראל הנתון הזה עומד על 18%, הרבה מתחת לממוצע המדינות המפותחות שעומד על 25%. התוצאה היא שישראל ממוקמת במקום ה־31, הרחק בתחתית ה־OECD. ב־2004 ההוצאה הממשלתית לסטודנט כאחוז מהתמ"ג בישראל עוד היתה שווה לממוצע המדינות המפותחות. עד 2016 הפער גדל ל־7 נקודות האחוז.
הנתונים הקשים האלה מובאים במסמך של הממ"מ כאחד ההסברים לתופעה אחרת — הירידה המתמידה של ישראל בדירוגים הבינלאומיים של אוניברסיטאות בעשור האחרון. סיבה מרכזית להידרדרות היא כנראה התחזקות עקבית של מוסדות עתירי תקציב מהמזרח הרחוק ובין היתר מסין. כך, למשל, אם ב־2012 היו לישראל שלוש נציגות בין מאה הראשונות בדירוג שנגחאי, שבארץ מתייחסים אליו כאל החשוב ביותר, הרי ב־2020 הידרדרנו למוסד אחד בלבד — מכון ויצמן.
מדאיגה לא פחות העובדה שהמוסדות הישראליים מידרדרים בהדרגה גם בדירוגי ליידן וסימאגו, המודדים בעיקר פרסומים אקדמיים. בדירוג סימאגו היו לישראל ב־2009 שלוש נציגות בין המאה הראשונות, ב־2021 לא נותרה אף אחת. המצב של האוניברסיטאות הישראליות קשה בהרבה בדירוגים הבריטיים, טיימס ו־QS. שני המדדים מייחסים חשיבות גדולה לבינלאומיות של מוסדות וליחס המספרי סגל־סטודנטים, תחומים שבהם ישראל חלשה במיוחד. אלא שזה היה המצב גם בתחילת העשור ואז המיקום של המוסדות הישראליים היה גבוה בהרבה.
מהוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה נמסר בתגובה כי "בשנים תשע"ד-תשע"ו נרשמה האטה בגידול בקבוצת הגיל הרלבנטית להשכלה הגבוהה. זו גרמה להאטה במספר הסטודנטים בשנה א' ואנו עדים לירידה מסוימת במספר הבוגרים של שנתונים אלו. בשנים שלאחר מכן ראינו שוב גידול ברישום למוסדות להשכלה גבוהה".
