הפסל דני קרוון, חתן פרס ישראל, הלך לעולמו בגיל 90
הפסל דני קרוון, חתן פרס ישראל, הלך לעולמו בגיל 90
קרוון דאג להישאר תמיד בתודעת הקהל והיה פעיל כמעט עד ליומו האחרון; בין יצירותיו הבולטות: אדרטת חטיבת הנגב, הקיר במליאת הכנסת, והכיכר הלבנה וכיכר הבימה בתל אביב
הפסל דני קרוון מת היום מסרטן בגיל 90. קרוון היה מבכירי הפסלים בארץ. יצירותיו הבולטות ביותר היו שלושה אתרים רבי עוצמה: אנדרטת חטיבת הנגב מזרחית לבאר שבע, הכיכר הלבנה בפארק אדית וולפסון על דרך השלום וכיכר הבימה במרכז תל אביב. שלושת האתרים הללו הפכו לאיקונות במרחב הציבורי הישראלי, לנקודות חיבור. הכיכר הלבנה וכיכר הבימה תמיד הומות אנשים, משפחות וילדים, שמגיעים מקרוב ומרחוק; באנדרטת הנגב, על אף הזנחתה, יש מין קסם מיוחד שגורם לי בכל פעם שאני מדרימה לעבור דרכה ולעצור לכמה רגעים.
קרוון דאג להישאר תמיד בתודעת הקהל והיה פעיל כמעט עד ליומו האחרון. בשנה האחרונה יצא לאקרנים סרט שביים עליו ברק היימן. בנובמבר האחרון היצירה שלו Axe Majeur (הציר הגדול - פסל אורבני עליו עבד קרוון במשך שלושים שנה) הוכרזה כאתר מורשת של חבל Île-de-France, בצרפת. לפני כשנה עבודה שלו זכתה להצבת קבע ב-MEIS, המוזיאון הלאומי ליהדות איטליה והשואה בפררה, איטליה. במרכז העבודה הציב קרוון מקטע של מסילת רכבת היסטורית שנחצתה לשניים לאורכה. מראה שהונחה לאורך המסילה משפכלת אותה ומשלימה אותה למימדיה האמיתיים.
במאי 2020 הציג קרוון תערוכה משותפת עם עתר גבע, "מפשוט למופשט" בקיבוץ גבעת חיים – תערוכה שעסקה בערכי הפשטות של החברה הקיבוצית ובמעבר שלה לחיי נוחות ומותרות. בתערוכה "יש ריח לאמנות" המוצגת בגלריה החווה בחולון, שוחזרה מחדש העבודה "פרדס זמני" שהוצגה ב-2007 בחזית מוזיאון תל אביב, כחלק מתערוכה רטרוספקטיבית מקיפה (שזכתה להצלחה רבה). וכל זה רק בשנה אחת.
קרוון גם זכה בפרסים ובמחוות כבוד: ב-77 זכה בפרס ישראל, ב-1996 זכה בתואר "אמן השלום" של אונסק"ו, בפרס "טבעת הקיסר" הגרמני ופרס הקיסר של יפן, ב-1999 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית ובשנת 2009 מהטכניון. ביום העצמאות האחרון קיבל את אות יקיר העיר תל אביב.
קרוב לוודאי שאין מי שלא שמע על קרוון, ״אדם שיצר קרוב למאה עבודות אמנות סביבתית של פזורות ברחבי העולם, זכה בפרסי האמנות הבינלאומיים היוקרתיים ביותר, וכמעט אין יום שבו הוא לא מוזמן להתראיין או להרצות על האמנות פורצת הדרך שלו ויחד עם זה רחוק מלהיות מרוצה: מצב התחזוקה של עבודות הענק שלו בכי רע, גילו המופלג מתחיל לתת אותותיו והמצב הפוליטי בישראל מטריף את דעתו״ (מתוך תקציר הסרט אודותיו).
הפסקה הזו מיטיבה לתאר את קרוון: אדם שהגיע למעמד של סופר סטאר, ויחד עם זאת בעל צורך עז להזכיר שוב ושוב את פועלו, כמעט בצורה אובססיבית כאילו חושש שאם לא ידבר עליה, היא תשכח וגם הביקורת הרבה על מה שקורה במדינה, החרדה מכשלון והצורך באהבת הקהל, שהיה קנה המידה של קרוון להצלחה: "הקהל הוא זה שמאשר", אמר קרוון בראיון ל"הארץ" ב-2008. "אני תמיד עובד עם מודלים ואני לא יודע איך הם ייראו לאחר הביצוע. גם היום אני פוחד פחד מוות לפני כל פרויקט. אני לא ישן בלילות".
בשנות יצירתו המוקדמות עסק קרוון בעיצוב תפאורות לתיאטרון ולמחול, בין השאר לעבודות מוקדמות של להקת בת שבע וללהקה של הכוריאוגרפית הנודעת מרתה גרהם בניו יורק. בשנות ה־70 הציג בביאנלה לאמנות בוונציה ובדוקומנטה בקאסל, ובעקבות החשיפה הוזמן ליצור עבודות גדולות ממדים ברחבי העולם.
בין עבודותיו הידועות: "מעברים" בפורט בו, ספרד; נתיב זכויות האדם בנירנברג; "מעבר" - מחווה לוולטר בנימין בקטלוניה; אנדרטת הצוענים בברלין; עבודה סביבתית גדולת מימדים ביער האמנות מורו, יפן; והקיר הדרומי של אולם מליאת הכנסת.
הסביבות הפיסוליות שהקים, בארץ ובעולם, הם מכלול הרמוני של גופים גיאומטריים, המייצרים משחקים של אור וצל ומזמינים להתהליך ביניהם, לחקור ולגלות. הם מונומנטליים, מרביתם עשויים בטון, אך אינם מייצרים תחושה של חרדה ויראה אלא להיפך – רוגע ושקט ואפילו אופטימיות. אם יש בהם יראת כבוד היא נתונה לטבע ולמרחבים המקיפים אותם. ״הטבע שותף לעבודה שלי״, אמר קרוון בראיון ב-2008. ״אם עובדים אתו נכון, אם מקשיבים לו ומשתמשים בחומרים הנכונים, הוא מחזיר לך כגמולך. הטבע הוא לא רק שותף, הוא מזמין העבודה, הוא בעל הבית. אני מבצע את מה שהוא אומר שמותר״.
