פרשנות לא לילד הזה פיללנו: משרד הרווחה בשירות הגדלת הפערים
פרשנות
לא לילד הזה פיללנו: משרד הרווחה בשירות הגדלת הפערים
מבקר המדינה הקדיש פרק למחלקות לשירותים חברתיים ומפרט שורת בעיות בתקציב משרד הרווחה שגורמות לכך שרשויות עשירות מקבלות תקציבים גדולים יותר מרשויות חלשות. שר הרווחה אומר שיפעל לשנות את הדברים
דו"ח מבקר המדינה מתניהו אנגלמן שפורסם המוכיח חשד שעולה כבר שנים רבות: תקציבי הרווחה בישראל לא רק שאינם מסייעים לצמצם פערים בין יישובים, הם מגדילים אותם. הסיבה העיקרית לכך הוא עקרון המאצ'ינג – מימון תואם – שדורש מכל הרשויות השתתפות של 25% בחלק גדול מהתקציבים. התוצאה היא שרשויות חלשות מוותרות על חלק גדול מהשירותים כי אין באפשרותן לתקצב אפילו את החלק הנדרש מהן, ורשויות חזקות מקבלות גם את התקציבים שיועדו להן. דו"ח הביקורת הוקדש לשלטון המקומי ובין היתר עסק במימון המחלקות לשירותים חברתיים (מש"חים) ברשויות. אם יש מסקנה שראוי בבירור להסיק מממצאי הדו"ח, הרי שהיא הצורך ליצור מאצ'ינג מדורג.
המאצ'ינג הוא בעיה שמדברים עליה כבר שנים ארוכות. מה שתורם דו"ח המבקר הוא הוכחה של הנזק. שר הרווחה החדש מאיר כהן מיש עתיד הבטיח אתמול שיפעל לשנות את השיטה. כהן אומר ש"אחד האתגרים החשובים בדיוני התקציב יהיה תיקון שיטת המאצ'ינג". לדבריו, "כראש רשות בעבר, אני מכיר היטב את נושא המאצ'ינג שפוגע ברשויות החלשות. הבעיה היא כפולה, שכן לעתים רבות לאותן רשויות אין כלל היכולת לגייס את חלקן ובסופו של דבר עובר תקציב זה שוב לאותן רשויות עצמאיות וחזקות". אפשר לקוות.
מדו"ח המבקר מתברר שתקציב הרווחה הממוצע לתושב המטופל ברשויות המקומיות מהאשכולות החברתיים־כלכליים החזקים 10-7 עומד על 5,110 שקל בשנה והוא גבוה בכ־67% לעומת האשכולות החלשים 4-1 (3,056 שקל בשנה). הקיפוח נמשך גם כשמדובר בתקנים של עובדים סוציאליים במחלקות לשירותים חברתיים, שגם בהם נדרש מימון תואם. מספר התקנים שהוקצו לאלף מטופלים במש"חים באשכול חברתי־כלכלי 5 גבוה בכ־155% ממספר התקנים שהוקצו לרשויות מאשכול 1.
אחד הגורמים לפער הוא נוהל בעייתי מאוד במשרד הרווחה שלפיו במחצית השנייה של השנה המשרד מעביר סכומי תקציב מרשויות מקומיות שלא מימשו אותם לרשויות אחרות, שמסוגלות לשלם מימון תואם. משמעות הדבר היא בעצם שהמשרד מעניש רשויות שאין להן כסף למאצ'ינג ומעניק עדיפות מובנית לרשויות העשירות. סיבה נוספת לפער היא התקציבים הגבוהים יותר שרשויות חזקות יכולות להקצות לרווחה גם מעבר למאצ'ינג.
אי אפשר לדעת מה הנזק מהסטות התקציבים שעורך משרד הרווחה במהלך השנה, פשוט כי המשרד לא מנהל רישום של העברות הכספים האלו. זה לא מפתיע. משרד הרווחה הוא אחד המשרדים הפחות שקופים בנושא חלוקת תקציבים. המבקר קובע שהמשרד חילק במשך שנים את התקציב לרשויות המקומיות בהשתמשו ב־124 נוסחאות לחלוקת הכספים. הוא לא פרסם אותן לרשויות המקומיות ולציבור. כך הציבור גם אינו יכול לדעת אם המשרד מקיים את חובתו לחלק תקציבים על פי קריטריונים שווים והוגנים.
מתברר שהמאצ'ינג אינו הדרך היחידה שבה משרד הרווחה מעדיף רשויות חזקות על חלשות. המשרד מממן הפעלות מסגרות רווחה שונות, למשל מועדוני קשישים, אבל אינו מממן הוצאות שכירות ואחזקה. המשמעות היא שרשויות חלשות יוותרו במקרים רבים על התקציב, שיעבור לרשויות חזקות.
פרק חמור נוסף פרסם המבקר על כך שהממשלה אימצה את תוכנית החומש למאבק באלימות במשפחה אבל הקצתה לתוכנית רק 43% מהסכום הדרוש – 128 מיליון שקל מתוך 300 מיליון שקל. בנוסף, רק 38% ממי שהוגדרו כנזקקים לטיפול בשל אלימות במשפחה טופלו בפועל במרכזים המתאימים.
כצפוי, המבקר מציין שככל שהרמה החברתית־כלכלית של תושבי הרשות יורדת, גדל מספר הנזקקים לטיפול באלימות במשפחה. שלא כצפוי, הקצאת המשאבים הפוכה וכמו שאר תקציבי משרד הרווחה דווקא מגדילה את הפערים. התקציב הממוצע לנפגע אלימות במשפחה שמקצה משרד הרווחה לרשויות מקומיות שרמתן בינונית וגבוהה עומד על 1,500 שקל בשנה. הוא גבוה ב־118% מהתקציב הממוצע לנזקק ברשות חלשה שעמד על 700 שקל בשנה בלבד.
בנוסף, רוב המרכזים למניעת אלימות במשפחה, 62 מתוך 110, כלומר 55%, פועלים ברשויות של המעמד הבינוני עד גבוה במגזר היהודי. כי באלימות במשפחה חשוב כנראה למדינה לטפל אצל החזקים ולא איפה שהיא נפוצה יותר.
