דעהמסע הציד הגזעני בערי ישראל מאיים יותר מהחמאס
דעה
מסע הציד הגזעני בערי ישראל מאיים יותר מהחמאס
מאחורי פשיטות הטרף של להקות צעירים, יהודים וערבים, יש אידיאולוגיה דתית-לאומנית. זו מפרנסת את השנאה וההסתה הגזענית שמבקשת להשמיד כל אופציה של דו קיום – חברתי ופוליטי. אופציה של חיים בצוותא בעיר מעורבת או בממשלה מעורבת
1.הסיפור הזה נורא יותר, מאיים יותר, מדאיג יותר אפילו מיכולות הירי שהפגין החמאס. להקות צעירים, יהודים וערבים, פושטות ברחובות ערי ישראל למסע ציד גזעני. לתפוס קורבן מ"הצד השני" כדי לכלות בו את זעמן, לבצע בו לינץ'. בשני מקרים זה הצליח, בעכו ובבת-ים, אבל מסעות הטרף נצפו גם במקומות נוספים. הדיון הציבורי והתקשורתי מתמקד, כרגיל, באוזלת ידה של המשטרה, במחדל הכתובת על הקיר – איך זה שלא ראו את הודעות הגיוס ברשתות החברתיות שקראו את הפורעים לדגל שמשחררות לרחובות את ה"מוות לערבים".
הניתוח כאן יתמקד בעיקר בצד היהודי, למרות שחלקו רלבנטי גם לצד הערבי. במיוחד המשותף: אידיאולוגיה דתית-לאומנית שמפרנסת את השנאה וההסתה הגזענית שמבקשת להשמיד כל אופציה של דו קיום – חברתי ופוליטי. אופציה של חיים בצוותא בעיר מעורבת או בממשלה מעורבת.
2. הרוב המכריע של הצעירים היהודים שפשטו על בת-ים הגיעו מחוץ לבת-ים. רובם המכריע חבש כיפות וציצית שבצבצה מתחת לחולצות. הערוגות האידיאולוגיות והמסגרות הפוליטיות שבהן צמחו ברורות לגמרי – הימין הדתי הקיצוני. מצביעי סמוטריץ' ובן גביר או השוליים הלאומנים של ש"ס והליכוד. חלקם נוער הגבעות שההופעה בבת-ים היא שגרת יומם מול הפלשתינים בשטחים. וכאן זיהו הזדמנות להעביר את הפעילות לערים המעורבות בתוך הקו הירוק. ועל הדרך הצטרפו אליהם שותפים לרעיון שמתקשים להקדיש את כל חייהם לפעילות הזו בשטחים. הם חיים ומתפרנסים כאן בינינו, ועכשיו קיבלו הזדמנות להצטרף לאחים מהשטחים, למסע שנאה וציד משותף.
3. והאירוע הזה מחובר היטב ליום ירושלים ולירי החמאס. שלושתם ביטויים להמרת הסכסוך היהודי-ערבי מפסים לאומיים לפסים דתיים. יום ירושלים מציין את שחרור ירושלים, אירוע שצבע את סיומה של מלחמת ששת הימים בגוון משיחי של אתחלתא דגאולה. מלחמה, שאחריה הפכו החילונים ל"חמורו של משיח", דימוי שנלקח ממשנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק שגרסה כי החילונים הם מכשיר בידי האל להתנעת תהליך הגאולה בכלל וגאולת הארץ בפרט. משנה זו הונחלה בידי בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק ממחוללי גוש אמונים ותנועת ההתנחלות. ועל המצע הזה צמחו בהמשך הרב מאיר כהנא, הרבנים שכתבו והפיצו את הספר "תורת המלך" שמפרט את ההיתרים שיש ליהודים להרוג בגויים. ועל המצע הזה צמחו הרוצחים ברוך גולדשטיין והמחתרת היהודית. והשלב הבא היה יגאל עמיר שאיתר את ההיתר וההצדק ההלכתי לרצוח ראש ממשלה יהודי. הפורעים שנצפו השבוע ברחובות לא בהכרח מכירים את כל הרקע הזה, אבל הוא טבוע בהם חזק, הוא תוכנת ההפעלה שלהם ושל מוחם ששטוף בשורה התחתונה: "מוות לערבים".
4. החמאס מבטא את התהליך המקביל בצד השני. הסכסוך עם היהודים הוא דתי ולא לאומי. הבעיה אינה איפה יעבור הגבול בין שתי המדינות, הבעיה היא הר הבית מול אל-אקצה, כסמלים שבכוחם להבעיר כל האזור.
בהפשטה ניתן לנסח כך את הדמיון התהליכי: בצד הפלשתיני, החמאס מנצח את הרשות הפלשתינית. ובצד הישראלי, הרכיב היהודי מנצח את הרכיב הדמוקרטי במאבק על צביונה וזהותה של מדינת ישראל. אצלנו החל התהליך במלחמת ששת הימים. גוש אמונים פרש את ההתנחלות בשטחים. מאיר כהנא נכנס לכנסת ב-1984 ולמרות שהאינסטינקט הדמוקרטי הדף אותו החוצה מהפרלמנט, נטמעה משנתו הגזענית בלבבות רבים, בשטחים וגם בתוככי ישראל. וכיום יורשיו חזרו לכנסת. מנהיגם בן גביר נתן את הפרובוקציה שלו בשייח ג'ראח, ותומכיו פשטו בבת-ים. ועל הטרגדיה הזו אחראית הברית שכרת עמם ראש הממשלה נתניהו. אבל אפילו הוא לא חזה את עוצמת שנאתם לערבים שמנעה ממנו להקים אתם את ממשלתו.
5. קוראי 'כלכליסט' מורגלים לקרוא כאן על צעירים מסוג אחר – יזמי ההייטק והסטארט-אפים שמפריחים את הכלכלה ומחברים את ישראל ליקום גלובלי, מבוסס דמוקרטיה, השכלה, הומניזם, ליברליזם ושיתופי פעולה. והנה, קיבלנו השבוע תזכורת לקיומם של צעירים אחרים, שנאבקים עמם על הצביון ועל הכיוון שעל מדינת ישראל ללכת בו. קיבלנו תזכורת שהמאבק הזה רחוק מלהיות מוכרע. ההכרעה המסתמנת בצד הפלשתיני – בניצחון החמאס על הרשות – אינה מחייבת תוצאה דומה גם אצלנו. כי תוצאה כזו תבשר גם את חורבננו. אצלנו עדיין יש מערכת פוליטית שבכוחה לייצב את הספינה לכיוון של דמוקרטיה שפויה שמכילה דו קיום פנימי, שצעירי הסטארט-אפ, ולא נוער הגבעות, מכתיבים את דרכה.
