דעהלמה אין ערבים בראשון לציון?
דעה
למה אין ערבים בראשון לציון?
למרות המהומות שאירעו בלוד או בעכו, ערים מעורבות הן לא הבעיה אלא הפתרון. הטרוגניות וערבוב בין קהלים ואוכלוסיות הם הכוח והמנוע של הערים המובילות בעולם – כלכלית, חברתית, תרבותית
קשה עדיין לדבר בקול על חיים ביחד ועל דו־קיום, אבל מותר בהחלט לשאול איך קרה שבישראל, שבה יש 1,300 יישובים, ישנן רק 7 ערים מעורבות — בהן שיעור הערבים גבוה מ־5%. איך זה שאוכלוסייה שמהווה 21% מתושבי ישראל חיה כמעט רק בתוך עצמה, גם באותן 7 ערים. נכון שמדי פעם אנחנו מתרעמים על כמה גזענים שמנעו רכישה של דירות על ידי ערבים בעפולה או בחריש, אבל המציאות האמיתית היא היעדר כמעט מוחלט של תושבים ערבים בערים כמו רמת גן, פתח תקווה, ראשון לציון או חולון.
מי ששואף לחיים משותפים אמור לייצר חיים כאלה באינספור יישובים ולא רק בערים הוותיקות, שהיו פה לפני 1948 (וגם בנוף הגליל, עם 29% ערבים שהגיעו בעיקר מנצרת השכנה שבה יש עודף אוכלוסייה והיעדר תכנון), מה שבסופו של דבר התפוצץ לנו בפרצוף.
למרות מה שקרה בלוד או בעכו, חשוב להבין שערים מעורבות הן לא הבעיה אלא הפתרון. המחשבה שמובלעות נפרדות יספקו פתרון שיאריך ימים היא בעיקר מתכון לאסון. הטרוגניות וערבוב בין קהלים ואוכלוסיות הם הכוח והמנוע של הערים המובילות בעולם — כלכלית, חברתית, תכנונית, תרבותית ועוד.
מנגד, הפרדה בין אוכלוסיות – חרדים, ערבים, עולים חדשים – נוחה רק לטווח הקצר. במקום לשבור את הראש אם לבנות על הקרקע הציבורית בשכונה המשותפת בית כנסת או מסגד, בית ספר חילוני או דתי, הכי קל להחליט שכל אחד יגור במשבצת משלו – יישוב לחילונים, יישוב לחרדים, לכיפות סרוגות, לערבים. כך מעודדים ניכור ויוצרים דמוניזציה של האנשים “המפחידים” ו”השונים” מהעבר השני.
בסופו של דבר, מי שפוגש את השכן היהודי או הערבי במעלית, במכולת, בגינה או בחדר הכושר, לא ימהר לזרוק אבנים על הבית שלו.
