דעההדיון בפערים הלימודיים מרחיב פערים אחרים
דעה
הדיון בפערים הלימודיים מרחיב פערים אחרים
הדיון בצמצום פערי הידע שצברו תלמידי הקורונה רק מרחיב פערים מהותיים אחרים - החל מהפער הסוציואקונומי בין מי שידו משגת מורה פרטי ומי שלא ועד הפער בין אהבת הלמידה לבין תפיסתה כעניין טכני
החופש הגדול בפתח והדיון התקשורתי עוסק בסוגיית הפערים בידע שנוצרו בתקופת הקורונה אשר מאיימים על הצלחת תלמידי התיכונים בבחינות הבגרות. הטענה המרכזית היא שבית הספר אינו מספק תגבורים ראויים להשלמת הפערים, מה שמחייב את ההורים להשקיע סכומי עתק בשכירת שירותיהם של מורים פרטיים. מעבר לסוגיית הפער החברתי שנוצר בין מי שידו משגת מורה פרטי משובח ומי שידו אינה משגת מורה פרטי כזה, דבר שמחריף ומעמיק פערים על רקע סוציואקונומי, ברצוני לטעון שהעיסוק בפער הזה משמש עלה תאנה שמסתיר את הצורך לעסוק בפערים המהותיים שבין הרצוי למצוי במערכת החינוך בעולמנו. די לדיון בפערים הלימודיים. הדיון הזה רק מרחיב פערים אחרים.
ראשית, הפער שבין הצורך ביצירת תרבות ומסורת של מתן אמון בין תלמידים, מורים, הורים ומנהלים לבין המציאות המחריפה של חוסר אמון, כסת"ח ובירוקרטיה שמעודדת גם תרבות של שקר. מציאות זו נוצרת דרך הדרישה המדכאת אוטונומיה וכופה על מנהלים ומורים פיקוח היררכי (כמעט סובייטי) של בקרה, מדידה ודיווח אין-סופי (טפסים). זו מציאות מתישה, שמונעת ממנהלים וממורים לקדם למידה משמעותית עבור תלמידיהם. לא נותר להם פנאי לעשות את התפקיד הפדגוגי שנדרש מהם בימינו. הם בעיקר עסוקים בלהכין את המבחן הבא, להעביר אותו, לבדוק ולתת ציונים עבורו, לדווח ולמפות את התוצאות. זה מה ששולט בשגרת חייו של מורה ממוצע.
שנית, הפער בין הצורך הרצוי בטיפוח אהבת הדעת והלמידה לבין התפיסה של הלמידה במציאות כעניין אינסטרומנטלי שנועד להשגת ציון, תעודה או פרנסה. זו למידה שהיא טכנית, מרוחקת ומנוכרת שצריך לסיים אותה כדי לסמן וי, להיפטר ממנה ולהמשיך הלאה. מרבית התלמידים מאבדים את הסקרנות והאהבה ללמידה ולדעת. הם תופסים שמה שחשוב ללמוד זה מה שצריך ללמוד למבחן, ולא מעבר לכך. הערך המוסף של לדעת כדי לחוות עושר רוחני בחיים כמעט ולא קיים ואם כן, זה בעיקר בזכות החינוך בבית.
שלישית, הפער בין הצורך הרצוי לפתח לומדים אוטונומיים ויצירתיים, שלומדים ליזום ולהוביל את עצמם בלמידה ובכלל בחיים ולקחת אחריות על גורלם וגורל החברה והסביבה שבה הם חיים, לבין המציאות שבה הם לומדים בעיקר לבצע מטלות על פי הנחיות של אחרים. צריך לאפשר לתלמידים ללמוד איך לבטא את הידע שיצרו, לשתף בו אחרים ולהעריך את תהליכי הלמידה ואת הידע שיצרו בהם ואת עצמם כלומדים. צריך לעודד אותם ללמוד לזהות את מוקדי העניין ונקודות החוזק שלהם (איך ללמוד) כדי להשתמש בהם למען התפתחותם כבני אדם, לטובת טיפוח החוסן והרווחה הנפשית שלהם.
הפער הרביעי הוא בין הצורך לפתח מיומנויות של חשיבה יצירתית וחשיבה ביקורתית, הנדרשים כל כך להתמודדות עם הסוגיות המורכבות של העולם הכאוטי בו אנחנו חיים, לבין המציאות שבה מכתיבים ומתרגלים תלמידים לכתוב את התשובות הנכונות (תשובת הספר או המורה או המפמ"ר) בדרכים אחידות כהכנה לקראת מבחני סטנדרט של ידע. כמעט ולא מעודדים תלמידים לשאול שאלות למחשבה על תכנים שהם לומדים (זה על חשבון מערך השיעור המתוכנן), לא להפעיל חשיבה על פרשנויות אפשריות, דרכי פתרון חלופיים, תובנות אחרות והקשרים מגוונים עם תכנים אחרים ועם חוויות החיים שלהם. מבחן הידע הסטנדרטי לא בודק את כל זה, ולכן פעולות אלו נתפסות כמכבידות ואפילו כמפריעות למהלכי האימון וההכנה למבחן. התלמידים לא מעודדים לבטא את עצמם, את הבנתם ואת הידע שיצרו בדרכי ביטוי שונות שמתאימות להם ולכישוריהם, למשל בדרכים אמנותיות שונות כמו בשירה, ריקוד, נגינה, משחק, ציור ופיסול, ייזום והובלה של פרויקט חברתי או סביבתי ועוד. הם בדרך כלל לומדים לבטא את עצמם רק בדרך של מבחן כתוב או עבודה כתובה.
ד"ר אמנון גלסנר הוא מרצה בכיר במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע
