ניתוח כלכליסטבהפיכת "פסק דין הבוגדת" בג"ץ העביר מסר לבתי הדין הרבניים
ניתוח כלכליסט
בהפיכת "פסק דין הבוגדת" בג"ץ העביר מסר לבתי הדין הרבניים
הרכב מורחב של ביהמ"ש העליון הפך את ההחלטה ששללה את זכותה של "בוגדת" בדירה והעביר מסר כי ימשיך לפקח על התערבות בתי הדין הרבניים במשפט אזרחי. אלא שככל שהימין הדתי־שמרני ימשיך להשתלט על מינוי שופטים, נקבל יותר פסיקות מסוג זה
1. הרכב מורחב של בית המשפט העליון הפך בחמישי האחרון את החלטת הבג"ץ ששללה את זכותה של "בוגדת" בדירת המגורים. פסק הדין עוסק בכמה מערכות יחסים. הבולטת שצדה את הכותרות היא בין בני הזוג: השאלה האם "בגידת" האישה בבעלה יכולה לשמש שיקול בחלוקת הרכוש בגירושים. וניתן לזהות בפרשה מערכות יחסים נוספות: בין בית המשפט העליון לבית הדין הרבני; בין המשפט האזרחי למשפט הדתי; בין שופטים שמרנים־דתיים לחילונים־ליברלים.
פרופ' שחר ליפשיץ מאוניברסיטת בר־אילן, המלומד המצוטט ביותר בפסק הדין, מצביע על שלושה נושאים בפסק הדין שיש בהם יותר חידוד מאשר חידוש: "הראשון הוא הפיקוח על בתי הדין הרבנים. בג"ץ שלח להם מסר: ככל שתחרגו מפסיקה אזרחית בעניין עקרוני, אנחנו כאן כדי לפקח; השני הוא חידוד הלכת השיתוף הספציפי - חזקת השיתוף גם ברכוש פרטי של אחד מבני הזוג. במקרה שלנו, חלקה של האישה בדירה שרשומה על שם הבעל; השלישי, שנובע מהשני – אם בפועל הרכוש הפך משותף, לא ניתן לשלול אותו בטענת בגידה, למעט במקרים שבהם כל מערכת היחסים היתה מבוססת על רמאות, טעות והטעיה".
2. "הבגידה" טוענת את סכסוך הגירושים בשיקולי מוסר ו"אשמה" מינית. הדין הדתי מכיר בלגיטימיות השיקולים האלה, הדין האזרחי מבקש להוציאם מהדיון. אבל לא לגמרי. שניים משופטי הרוב, אסתר חיות ויצחק עמית, מכירים באפשרות שבגידה מתמשכת עשויה להשליך על הסכמת הבעל לחלוק עם האישה את רכושו. ועם זאת, כל שופטי הרוב מסכימים שכאשר נוצרה הסכמה והתגבשה חזקת שיתוף, לא ניתן לשלול את חלקה של האישה. אחרת ייווצר האבסורד עליו הצביע ליפשיץ – התניית המתנה בכך שהמקבל ישמור על נאמנות מינית עד לסיום הנישואין.
1 צפייה בגלריה
פרופ' שחר ליפשיץ. הצביע על האבסורד של התניית המתנה בכך שהמקבל ישמור על נאמנות
(צילום: משולם לוי)
שניים משופטי הרוב, דפנה ברק־ארז והשופט הדתי ניל הנדל, שללו לגמרי את עצם הדיון באשמה ונאמנות מינית. ברק־ארז מצביעה על הסכנה: "משטר של אשם יוצר תמריץ להעמקת הסכסוך ולליבויו במסגרת הליך הגירושין". והיא ממשיכה לחוסר השוויון בין גברים לנשים: "בגידה שנעשית בידי אישה היא עילת גירושין בדין הדתי היהודי. בגידתו של גבר אינה בעלת אותו משקל לצורך גירושין, הגם שאינה חסרת כל משמעות. כך, התוצאה היא שבהליכי גירושין ששותפים להם בני זוג יהודים קיים תמריץ לעיסוק יתר בטענות שעניינן חוסר נאמנות מינית של בת הזוג". ולבסוף, כופרת ברק־ארז בשאלת משך הבגידה כשיקול שחותר תחת השיתוף הספציפי: "מה באשר למערכת יחסים בת 30 שנים, שבמהלכה – נניח, לאחר 15 שנות נישואין – ניהל אחד הצדדים מערכת יחסים אחרת למשך כחמש שנים? האם זו נחשבת בגידה 'ממושכת' או לא?"
3. ארבעה גלגולים עבר התיק: בית הדין הרבני האזורי פסק לטובת האישה; הרבני הגדול הפך ופסק נגדה; בג"ץ בגלגול הראשון פסק נגדה וההרכב המורחב הפך ופסק לטובתה. ה"הפתעה" הגיעה מהרכב הבג"ץ שפסק לפני 3 שנים נגד האישה ברוב של שניים נגד אחד. אלכס שטיין ודוד מינץ נגד עמית. שטיין ומינץ הם מינויים "אישיים" של איילת שקד כשרת המשפטים. שניהם מגלמים את סל התכונות האידיאלי – החילוני והדתי - שהימין המשפטי והדתי מבקש לאכלס בו את בית המשפט העליון. שטיין הוא החלום החילוני הרטוב עבורם, בשני הרכיבים שהתגלו בפסק דינו. ראשית, בהיבט השמרני של אי התערבות בפסק הדין של הרבני הגדול; שנית, בהיבט האנטי־רגולטורי לפיו בית המשפט והמדינה לא אמורים להתערב בהסכמות שבין הצדדים. שקד ידועה כלוחמת נמרצת ברגולציה, ושטיין מבקש להסיר את הרגולציה מחיי הנישואים. "העיקרון של חופש החוזה", כתב, "מפקיד בידיו של בן הזוג בעל הנכס חירות מוחלטת שלא לשתף את בת זוגו בנכס". הבעיה היא בדגש על חירות הבעל והתעלמות מהאישה. החופש החוזי שלו מסתיים בנקודה שבה קמה שותפות הנישואים. ומורכבות חיי נישואים מחייבת לעתים את התערבות המשפט. מינץ מטעין את פסק דינו במוסר הדתי שלוקח בחשבון את נאמנות האישה.
4. התוצאה היא ששיבוצם בהרכב הקודם של שני שופטי שקד – החילוני והדתי – יצר את הרוב שבאמצעותו שלל בג"ץ את זכויות האישה, גם מהטעם השמרני של אי התערבות; גם מהטעם של חופש החוזים; גם מהטעם הדתי שמאפשר לשקול בגידה. לכן, נאלצה הנשיאה חיות לבצע את התיקון באמצעות ההרכב המורחב. וככל שהימין הדתי־שמרני ישתלט על מינוי השופטים בישראל, נקבל יותר פסיקות מהסוג הזה, ואז לא בטוח שיהיו מספיק שופטים שיתקנו אותן בהרכב המורחב.
