מי לא מכיר את הפסיכופת הארגוני?
מי לא מכיר את הפסיכופת הארגוני?
בראש לא מעט ארגונים עומדים מנהלים עם מוטיבים אישיותיים פסיכופתיים - אנשים חסרי מצפון, נצלנים ומחוסרי אמפתיה. למי שעובד תחתם ברור שלא קל, אבל לעיתים התנהגותם גם פוגעת בהם. השאלה היא האם מנהלים כאלה הם בהכרח רעים לארגון
לפני מספר שנים החלו חוקרים לעמוד על שכיחותם הגבוהה של מוטיבים אישיותיים פסיכופתיים, בקרב מנהלים בכירים בעולם העסקי. אנחנו רגילים לדבר על פסיכופתים – אנשים חסרי מצפון, נצלנים ומחוסרי אמפתיה – בהקשר של עבריינים אלימים וסדיסטים. אך מסתבר, שמרבית האנשים בעלי מוטיבים אישיותיים פסיכופתיים (גם אם אינם פסיכופתים במובן הקליני), אינם בבתי הכלא, עומדים בראש סולם ההנהלה התאגידית או בתפקידי הנהגה מובילים.
תכונתו הבולטת של אותו "פסיכופת ארגוני" היא שאין לו אמפתיה או חיבור רגשי לאחרים. לא אכפת לו או לה, מרגשותיהם של אנשים אחרים, או שאכפת לו פחות מאנשים ולכן, אין מניעה, מבחינתו, לשקר או לעשות מניפולציות, להפר הבטחות, לנצל קולגות, עובדים או לקוחות למימוש מטרותיו, ובכלל - להשתמש ולזרוק, ולהפר נורמות חברתיות וחוקים בדרך אל מטרתו.
אישיות מניפולטיבית ונרקיסיסטית
מנהל כזה אינו סומך אלא על עצמו. עובדיו קיימים רק כדי לרצותו והוא אינו חב להם תודה עבור כך. מבחינתו, הם ממילא רק מנצלים אותו. הוא שואב כוח ומוטיבציה מתחושת שליטה בגורלם של אחרים ומהשימוש בהם ככלי למימוש מהלכיו. הוא יכול לפיכך להתאפיין גם באימפולסיביות ואגרסיביות ולרוב גם באישיות מניפולטיבית ונרקיסיסטית.
מנהלים כאלה, מעצם היותם בעלי אינטליגנציה גבוהה, קסם אישי וכריזמה, מבינים שעליהם להסוות היטב את העובדה שאין להם רגשות כלפי אחרים. פגשתי למשל מנכ״לים שהרבו לספר כמה קשה היה להם לפטר עובדים (כאשר היה לי ברור שלא עמד בפניהם קושי כזה). כתוצאה מכך, נוצר אצלם קונפליקט פנימי.
הפסיכופת הארגוני סובל פעמיים ואף יותר – ראשית, לא טוב לו עם עצמו, ולא בגלל הפגיעה ברגשות של אחרים. עצם הידיעה שמצופה ממנו שיהיה לו אכפת, והצורך להשקיע מאמץ להסתיר את עמדתו האמיתית כדי להפחית חיצי ביקורת כלפיו, גוררים חוסר אותנטיות בהתנהגותו. שנית, התנהגותו של המנהל חסר המצפון, המניפולטיבי והדורסני, סופה לפגוע במערכות היחסים שלו באופן שחוזר אליו כבומרנג כשינסה להתקדם. לא יהיה מי שירצה להגיד עליו מילה טובה.
אצל מרבית המנהלים שפגשתי במהלך שנות עבודתי, ואשר היו בעלי מוטיבים פסיכופתיים מסוימים, ניתן היה לזהות לרוב ניצוץ של חוסר נוחות או קונפליקט פנימי, שנבע מהכרתם בהיעדר האמפתיה שלהם. בניצוץ זה, יחד עם הסקרנות האינטלקטואלית של המנהל לגבי עצמו, ניתן לפעמים להיאחז, כדי לייצר תחילתו של תהליך שינוי.
חלק מתכונותיו של המנהל (או המנהיג) בעל המוטיבים הפסיכופתיים, יכולות להועיל לו. מנהל כזה הוא לעתים אמיץ, מתוחכם, בעל כריזמה ויכולת לקבל החלטות לא פופולריות. אולם, מודעות עצמית למוטיבים הפסיכופתיים, תאפשר להביאו להשלמה עצמית שתקל על יחסיו עם עצמו, ותאפשר חשיפה הדרגתית לטעימות של התנהגות שונה מה"רגיל" שלו, מה שאני מכנה "לעשות הפוך": לעשות אחרת ממה שאתה רגיל בתקווה שתגלה את התועלת, ערך והנאה.
ניתן לסגל התנהגויות חדשות
מניסיוני, גם אדם כזה יכול לסגל לעצמו התנהגויות חדשות, אשר יטמיעו בו דפוסי חשיבה והתנהגות חדשים ומועילים. אדם בעל דפוס כזה שמודע לעצמו, יוכל להפחית את האימפולסיביות שלו.
שאלה גדולה היא האם מנהל בעל מוטיבים פסיכופתיים הוא בהכרח רע לארגון. האם רצוי לארגון שאדם כזה יעמוד בראשו, בשל יכולתו לקבל החלטות קשות ולעשות את מה שלאחרים קשה. אין לכך תשובה חד משמעית. לפעמים נדמה שאנשים כאלה מחזיקים בסט כישורים שיכולים להועיל לארגון. אולם, יש לזכור שיחד עם כישוריהם אלה, מגיעה חבילת תכונות המגלמת סיכונים גבוהים, כגון בריונות כלפי עובדים, התעלמות מנורמות ומחוקים לשם השגת מטרות הארגון או אפילו מטרות אישיות, העדפת אינטרסים אישיים על פני טובת הארגון וכן, יחסים מזדמנים בלבד עם האמת. אין ספק שמדובר בסיכון גבוה למוניטין וליציבות הארגון, עם אפשרות לפגיעה במרקם החברתי לצד סיכונים משפטיים וכלכליים.
שי צפוני הוא יועץ פילוסופי ויועץ אישי למנהלים בכירים
