ניתוח כלכליסטהאוצר נגד שאר העולם? המאבק על מתווה החוב מתחמם
ניתוח כלכליסט
האוצר נגד שאר העולם? המאבק על מתווה החוב מתחמם
ההתעקשות של בכירים במשרד האוצר על מתווה חוב יורד עומדת בניגוד לעמדתם של כלכלני מאקרו רבים, בארץ ובעולם, שמדגישים כי מה שחשוב זה מבנה החוב ולא שיעורו; פרופ' מואב: "הגדלת החוב צריכה להיות רק לצורכי השקעה"
במשרד האוצר מעדיפים להמשיך ולהיצמד לדוקטרינת החוב היורד, וזאת למרות שחלק מהכלכלנים שתמכו בעבר בגישה זו סבורים כי יש מקרים שבהם כדאי, ואפילו מומלץ, לסטות ממנה.
באמצע השבוע הופיע ממלא מקום הממונה על התקציבים באוצר, יוגב גרדוס לפני משתתפי כנס של מכון אהרון למדיניות כלכלית והגדיר את מתווה החוב העולה "טעות".
לטענת גורדוס, ניתן לממן חלקים רבים מהתוכניות הכלכליות שהציעו בבנק ישראל ובמכון אהרן באמצעות כסף פרטי - ולא באמצעות כסף ציבורי.
נאמנות לגישה השמרנית הזאת ביטאה גם הכלכלנית הראשית באוצר, שירה גרינברג כשאמרה ש"אין לאפשר תוכניות כלכליות שיביאו אותנו ליחס חוב תוצר של 82% תוצר".
בכירי האוצר ביטאו את עמדתם בנושא בתגובה לתוכנית הכלכלית שפרסמו הפרופ' צבי אקשטיין וחוקרים נוספים ממכון אהרון, לפיה יש להפנות כ-2% מהתוצר להשקעה בתשתיות ובהון אנושי וזאת, באופן שיוביל להעלאת יחס החוב–תוצר לכ-83%. במקביל, בנק ישראל פרסם בימים האחרונים תוכנית שנחשבת אגרסיבית יותר, שכוללת השקעה של 3% תוצר מדי שנה ולתקופה של עשור.
ההתעקשות של האוצר למתווה חוב יורד עומדת בניגוד לעמדתם של כלכלני מאקרו רבים בישראל ובעולם: "סביבת הריבית הנמוכה מביאה לכך שיש אפיקי השקעה רבים לממשלה שעשויים לשפר את רמת החיים בעתיד. בסביבת ריבית אפסית, נטל החוב הוא נמוך מאוד", אומר בהתייחס לסוגיה הפרופ' עומר מואב, כלכלן בכיר המשתייך לצד הימני של המפה הכלכלית.
פרופ' מואב הוסיף ואמר בשיחה עם כלכליסט כי "הגדלת החוב צריכה להיות רק לצורכי השקעה, להגדיל חוב בשביל תשלומי חל"ת או חינוך חינם מגיל 0-3 זו טעות. החשש התמידי הוא שכשאתה אומר לממשלה 'אפשר להגדיל את החוב , אבל רק למטרות מסוימות', הם שומעים רק את החלק הראשון של המשפט'".
מואב מוסיף: "הגדלת החוב לצורכי הוצאה גרידא מסבה נזק גם בסביבה של ריבית מאוד נמוכה. שכן גם אם אין הוצאות ריבית, יש להחזיר את החוב, והחזר החוב ימנע שימושים אלטרנטיביים, בעיקר של דור העתיד".
גם אורי גרינפלד, כלכלן ראשי בבית ההשקעות פסגות, מחזיק בדעה דומה, ובשיחה עם כלכליסט אמר כי "מעבר לכל מה שהכלכלנים אומרים, שיחס החוב-תוצר שנקבע באמנת מאסטריכט לא בהכרח רלוונטי להיום, צריך להבין כי כל השקעה שהיא חיובית, היא בסופו של דבר לא מגדילה את החוב לאורך זמן, זה יכול לקחת עשרים שנה או שלושים שנה. אבל ההגדרה של השקעה כדאית, היא השקעה שמכסה את העלות".
נגיד בנק ישראל, הפרופ' אמיר ירון סיפר בימים האחרונים כי הוא שואל את הנגידים ברחבי העולם מהו ה'נורמלי החדש', ומה שיעור יחס החוב-תוצר האידאלי בסביבת ריבית נמוכה. השאלה הזו מתיישבת על ההנחה שיחס החוב-תוצר שנקבע באמנת מאסטריכט איננו מתאים להיום. יש כלכלנים, דוגמת לארי סאמרס, שיגידו כי ככל שניתן להשקיע כסף ציבורי שיניב תשואה הגבוהה מן הריבית על החוב, הרי שיש להגדיל את החוב. מאידך, יש כלכלנים בכירים דוגמת מרטין אייכנבאום שמדגישים כי העלאה גבוהה מדי של החוב עשויה לפגוע בעצמאות הבנק המרכזי בקביעת שיעורי הריבית, אם החוב גבוה מדי, הרי שהבנק המרכזי לא יוכל להעלות ריבית ולהטיל משא פיסקלי על הממשלה.
כלכלנים: מה שמשנה זה מבנה החוב - ולא שיעור החוב
הכלכלנים עימם שוחח כלכליסט הבהירו כי אם אנו נמצאים ברמות סבירות של חוב, הרי שהשאלה החשובה היא 'מבנה החוב', ולא 'שיעור החוב'. אם החוב מבטא התחייבות בגין תשתיות ופרויקטים שיניבו תשואה, אז זה דבר אחד, ואם מדובר בחוב שמבטא חוסר אחריות זה דבר אחר.
לפי גרינפלד, "צריך לזכור כי יחס חוב-תוצר נמוך הוא איננו מטרה בפני עצמה. הוא אינדיקטור עבורנו ועבור משקיעים לגבי השאלה 'איך אנחנו מתנהלים מבחינה כלכלית', אם החוב גדל וגדל בלי שעשית צעדים תומכי צמיחה ותעסוקה, אז המטבע שלך ייחלש. אבל ככל שהמדינה יציבה ומפותחת יותר, יש אמון גדול יותר. ואם תגדיל את החוב למטרות עם תשואה חיובית, יחס החוב-תוצר לא ייפגע. לכן דווקא למדינות מפותחות יש חוב גבוה".
בהתייחס למצב בישראל אומר גרינפלד, כי "יתכן שהאוצר בטראומה בגלל האפיזודות של שנות ה-80 וראשית שנות ה-2000 שבהן הממשלה הגדילה את הגירעון לרמות גבוהות במיוחד. אבל כ-20 שנה שלא היתה הפקרות תקציבית שסיכנה את יציבות כלכלת ישראל".
בנק ישראל סבור כי יש לקבוע יעד ממשלתי ארוך טווח ליחס החוב-תוצר, וכי היעד צריך להביא בחשבון הן את חשיבות אמון השווקים באחריות הפיסקלית של הממשלה והן את הצורך בביצוע השקעות רחבות היקף. אך דומה שבאוצר סבורים כי אין צורך בקיום דיון לגבי שאלת יחס החוב-תוצר הראוי כעת.
ייתכן שהעמדה הניצית שמבטא האוצר מלמדת על חוסר אמון בסדר העדיפויות שתקבע המערכת הפוליטית, כמו גם על חוסר אמון ביכולת הביצוע של הממשלה. אך הפתרון הנכון איננו להיצמד למספר הנחשב מיושן של 60% יחס חוב-תוצר, אלא לייצר מהלכים המוודאים כי הגדלת החוב תיעשה לשם השקעות חיוביות. בהתייחס לכך אמר הפרופ' מואב, כי "יש מקום לבחון אופנים שבהם יהיה אפשר להבחין בין תקציבי הוצאה לתקציבי השקעה, דוגמת כלל פיסקלי אחר להשקעות. אך אסור שהדבר הזה יתגלגל למשהו שדומה לקופסאות קורונה, שעשוי להביא לאיבוד שליטה על התקציב".
