הדילמה של הממשלה הבאה: איך לקצץ בלי להביא למיתון

ללא קשר לזהותו של מי שיעמוד בראשות הממשלה החדשה שאמורה לקום בסוף השנה, למרכיביה של ממשלה זו ואפילו לא לזהותו של שר האוצר המיועד, יש דבר שהממשלה הזו תהיה חייבת לעשות: לבצע קיצוץ עמוק בתקציב המדינה, לרבות בהוצאות אזרחיות כגון בריאות, רווחה וחינוך. הדבר השני שהיא תידרש לעשות לצד הקיצוץ הוא להעלות מסים או לבטל הטבות מס (פטורים).

אלא שכבר עתה ברור כי הצעדים האלו, הקשים ממילא, ייעשו בסביבה בעייתית במיוחד. הקיצוצים בהוצאות והעלאות המסים — שיפגעו ברמת החיים ובהכנסה הפנויה - יתרחשו בסביבה של האטה כלכלית, כאשר מנוע הצמיחה העיקרי, הצריכה הפרטית, נמצא בדעיכה ובעת שהמשק כולו מגלה סימני האטה. כפי שמיטיב להסביר הכלכלן הראשי של פסגות אורי גרינפלד, צעדי הקיצוץ והמיסוי הללו רק יזינו את מעגל הקסמים השלילי שנוצר.

מימין: רה"מ בנימין נתניהו ומשה כחלון צילום: אלכס קולמויסקי

זו הסיבה מדוע רוב הכלכלנים דוגלים במדיניות תקציבית אנטי מחזורית. כלומר חושבים שמדיניות הממשלה חייבת להיות הפוכה מהכיוון של מחזור העסקים במשק: כאשר יש האטה, הממשלה צריכה להגדיל את ההוצאה ולהפחית מסים, כדי לעודד ולהעיר את הכלכלה. ואילו כאשר מחזור העסקים מאיר פנים, הממשלה יכולה להפחית הוצאות ולהעלות מסים.

עת לאגור ועת לבזבז

הראשון שביטא גישה אנטי מחזורית היה יוסף בסיפורי התנ"ך. הוא הסביר בפשטות גאונית כי ישנן תקופות של פרות שמנות — תקופות של שפע, ותקופות דלות שאותן הוא כינה הפרות הרזות. בתקופה של פרות שמנות יש לאגור חיטה כדי שאפשר יהיה להשתמש בה לרווחתה של האוכלוסייה בעת "המחזור" של הפרות הרזות.

אלא שב־2015 קם מלך שלא ידע את יוסף — משה כחלון, שכשר האוצר נקט מדיניות פרו מחזורית (או פופוליסטית, תלוי את מי שואלים): בתקופה שבה המשק דהר קדימה, הוא שפך כספים כאילו אין מחר וקיצץ מסים, חלקם באופן חד. חשוב להבהיר שכחלון לא עשה זאת כי המשק היה במצב קשה אלא כדי לעזור לחלשים, כדבריו, ואולי אגב כך גם כדי לחזק את מעמד ואת מפלגתו (מטרה שהוא נכשל כליל בהשגתה — כולנו נמחקה מהמפה הפוליטית ונבלעה בליכוד).

אלא שדווקא עכשיו כשהמשק מאט ודחיפה ממשלתית היתה מתאימה הרבה יותר מאשר במצב הקודם, התיאוריה הפרו מחזוריות מחייבת את הממשלה לקצץ בהוצאותיה. כי ברגע שהמחזור החיובי תם ומגיע השלילי, הממשלה הבאה לא תוכל פתאום ללכת בניגוד למחזור אלא תהיה חייבת להתאים את עצמה אליו. כי אולי יש ויכוח על הכיוון שבו מדיניות הממשלה צריכה ללכת, אך אין ויכוח על נתוני הצמיחה שנמצאים בירידה — כפי שמתריעים כבר לפחות שנה לא רק האוצר, בנק ישראל והתקשורת, אלא גם גופים בינלאומיים כמו קרן המטבע הבינלאומית וכלכלני ה־OECD. ירידה זו היא שמחייבת את הממשלה לקצץ ולקצץ בהוצאותיה.

בין קונצים לרפורמות מבניות

אלא שבדרך פעולה זו יש סכנה ברורה: צמצום פיסקלי עלול להחריף את ההאטה ובמקרים מסוימים אפילו לגרום למיתון (תרחיש שנראה

קיצוני כרגע). זהו שילוב מאוד לא רצוי וחייבים להימנע ממנו בכל מחיר, אך לפי הנתונים הוא הולך ומתקרב פשוט כי לא נראית באופק אפשרות אחרת. למרות שהממשלה הבאה תנסה לעשות כל מיני קונצים כמו להעלות את תקרת הגירעון המותר, היא תיאלץ לבצע תיקונים וקיצוצים, ואלה יפגעו ברווחת הציבור שיצטרך לשלם יותר (מסים) ולקבל פחות (שירותים).

סכנת ההאטה מקבלת משנה תוקף כי לא רק שהממשלה לא תוכל לתמוך בפעילות במשק בכלים הקלאסיים — גם בנק ישראל יהיה מאוד מוגבל: בהינתן הריבית הכמעט אפסית, נשארת לו מעט מאוד תחמושת.

אז מה כן יהיה אפשר לעשות? רפורמות מבניות כגון העלאת גיל הפרישה לנשים; פתיחת השווקים לתחרות — לרבות התוצרת החקלאית, הלול והבשר; שינויים בחוקי העבודה שימנעו השבתת של שירותים חיוניים. אלו רפורמות קשות, שדורשות אומץ פוליטי ומוכנות לעימותים שלא ראינו בממשלות האחרונות, אך לאור המחזור השלילי והגירעון הגבוה, הן נראות כצעדים היחידים שמסוגלים להגדיל את הצמיחה במשק.