נארט לייבושיץ (Lajboschitz) הקדיש את שנות העשרים לחייו לחיפוש עצמי: הוא היה מאמן טניס שולחן, מורה מחליף בבית הספר היהודי בקופנהגן, מכר חוברות קומיקס, צילם ואפילו למד כמה חודשים בישיבה בירושלים. יום אחד הזמין אותו אחד מבעלי העסקים בקהילה היהודית בעיר לצלם את הסחורה שלו לקטלוג, ובסיום העבודה שאל אותו מה המחיר תמורת יום הצילומים. "אתה לא צריך לשלם לי", הפתיע אותו לייבושיץ. "ודאי שאשלם לך, אתה צריך את הכסף", אמר לו בעל העסק, וגיחך: "מהבחור הזה כבר לא יֵצא שום דבר".
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
שלושה ומשהו עשורים חלפו מאז, ולייבושיץ הוא מיליארדר שנחשב אבי כל המקסטוקים. פליינג טייגר (Flying Tiger), רשת חנויות הסטוק שהקים עם רעייתו סוזן ושזכתה לכינוי "איקאה על ספידים", מגלגלת מחזור שנתי של יותר מ־800 מיליון דולר, פותחת 2–3 סניפים חדשים מדי שבוע, ומתקרבת בצעדי ענק לסניף האלף שלה. לייבושיץ הוא גם אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בקופנהגן, ובמקרה הרשת שייסד היא אחת האהובות ביותר על ישראלים בחו"ל.
והנה הוא יושב מולי, ואיך לומר את זה בעדינות? ביחס לאדם שעשה מיליארדים ממכירת פיצ'פקעס בעידן שבו מודעות סביבתית היא כבר לא רק עניין לנודניקים, לייבושיץ הוא די היפי: רעמת שיער כסופה ממסגרת את פניו המאירות, הוא לובש בגדים בלתי פורמליים בעליל ומדבר על צורך ב"מהפכה חברתית". לייבושיץ מבקש שתרימו את העיניים מהסמארטפון שלכם, אותו אחד שהוא מכר לו אלפי כיסויים מוגזמים, ותסתכלו זה על זה. אפילו, שומו שמים, תדברו. לשם כך הוא הקים לפני כשלוש שנים את המיזם הקהילתי־החברתי אבסלון (Absalon).
סניף פליינג טייגר בלונדון. הרשת מגלגלת 800 מיליון דולר בשנה, עם אלף סניפים ב־30 מדינות צילום: שאטרסטוק
אנחנו נפגשים במרכז אבסלון, ששוכן במבנה ששימש כנסייה ועבר מתיחת פנים צבעונית בידי האמן הדני המצליח Tal R (גם הוא יהודי ויליד ישראל, ראו מסגרת) בשכונת וסטרברו הטרנדית בקופנהגן, שהיתה בעברה שכונה קשה, עתירת סמים וזנות. כאן לייבושיץ מקיים פגישות, אוכל ארוחת ערב עם רעייתו וארבעת ילדיהם אחת לשבוע, משחק פינג פונג ובעיקר מממש את חזונו לחבר בין אנשים, בדמות סלון קהילתי קצת אחר, חף מפוליטיקה, דת או מימון מוסדי.
"בניגוד לגישה האופיינית לדנים ולסקנדינבים בכלל, אנחנו לא מחפשים את המכנה המשותף הרחב ביותר", הוא מסביר. "אנחנו לא שואלים אנשים: 'מה אתה חושב?' 'איך צריך לעשות את זה?' אנחנו לא שואלים אותם מה הם רוצים, כי אנחנו רוצים לפתות אותם ולקחת אותם למקום שהם לא ידעו שקיים. לי, לאשתי ולשניים מילדיי יש קבוצת חזון עם עובדי המרכז, שאנחנו נפגשים איתם מפעם לפעם. אבל בהתחלה היינו צריכים להיות ממש נחושים, כי אלמלא היינו סוג של דיקטטורים בנוגע למה שרצינו לעשות, עם חזון ברור מאוד, המקום הזה היה נהפך לפרויקט עבור מקרים סוציאליים. במדינה עשירה כמו דנמרק כולם ממוקדים בלעזור לחלשים, וזו לא המשימה שלנו. המשימה שלנו היא ליצור מקום שבו אנשים רגילים יוכלו להתחבר אחד עם האחר. אני חושב שהצלחנו".
וזו אכן הצלחה. רחש עליז עולה מארוחות הערב הקהילתיות גדושות ההייפ של המרכז, שבהן מתארחים כ־200 איש מדי ערב. מרבית הסועדים מתחילים את הערב כזרים גמורים, ונדרשים לתקשר עם סביבתם באמצעות מגבלות והנחיות שונות — אי אפשר להזמין מקום מראש, אין הגשה לשולחנות וצריך לקום יחד ולאסוף את המנות מהמטבח. המגבלות האלה טבועות גם בעיצוב המרכז, בן כלאיים של מרחב עבודה משותף ומרכז קהילתי עם חוגים שונים לאוכלוסיות שונות. "כשהצוות אמר לנו שאנשים כל הזמן שואלים איפה השירותים, והציע שנתלה שלט, בהתחלה אמרתי: 'כן, זה רעיון טוב'", אומר לייבושיץ, "אבל אז אשתי, החכמה מבינינו, אמרה: 'לא, אנחנו לא נשים שלט, כי אנשים צריכים לשאול: 'סליחה, איפה השירותים', ומישהו צריך לענות להם שהם מאחורי הדלת הצהובה בקומה התחתונה', ודרך המכשול הזה אנשים ידברו אלה עם אלה. כי אם שאלתי אותך משהו, וענית לי, אנחנו כבר מכירים. וזה מה שניסינו להשיג".
לייבושיץ מספר גם על מועדון שש־בש שבו 200 חברים, הגדול בדנמרק, שקבע את ביתו במרכז, ועל דיירי בניין סמוך שנפגשים בו בכל יום חמישי — "הם היו שכנים, אבל לא דיברו זה עם זה לפני כן, ועכשיו יש להם את המפגש הקבוע שלהם". בערב הכריסמס הוציאו הלייבושיצים את עובדי המרכז לחופשה, השתלטו עליו ומלצרו בארוחת החג, שהיתה מלאה עד אפס מקום. "אבל אנחנו לא חוגגים את הכריסמס, אלא את 24 בדצמבר, כי זה לא עניין דתי", הוא מסייג.
סניף פליינג טייגר בקופנהגן. רוב הפריטים עולים עד 30 שקל
איך חוגגים את 24 בדצמבר ומי האנשים שמגיעים לחגוג?
"שרים שירים, עושים מופעי קסמים. יכול לבוא אלינו הורה גרוש שזו לא השנה שלו עם הילדים, או קבוצות של ארבעה אנשים, כי זה קצת קטן ויכול להיות משעמם. וגם תיירים, וחברים יהודים".
ההטרוגניות הזו — נוצרים לצד יהודים, תיירים לצד מקומיים, מבוגרים לצד צעירים — היא בלב לבו של המרכז, או כמו שלייבושיץ אומר: "אנחנו רוצים גיוון. אנחנו רוצים שהקשישים יהיו מגניבים, לא רק הצעירים".
מישיבת תלפיות בירושלים לשוק הפשפשים בקופנהגן
לנארט לייבושיץ נולד בקופנהגן ב־1959, בן לסוחר אספרגוס יהודי שברח מפולין לפני המלחמה, ולגננת ילידת שבדיה. בילדותו הונחו יסודותיה של דנמרק כמדינה סוציאל־דמוקרטית חילונית, והוריו עודדו אותו להטיל ספק בכל והתייחסו ברצינות לדעותיו: "בשנות השישים הדבר החשוב ביותר שהיה אפשר ללמד ילד זה להיות בעל ביטחון עצמי ולבטא את עצמו", סיפר בעבר לאתר האנגלי Evening Standard.
הוא עזב את בית הספר בגיל 16 ויצא לטייל בעולם, כשהוא מממן את עצמו מעבודות מזדמנות. בגיל 20, באירועי 1 במאי בקופנהגן, פגש את סוזן, שלימים תהיה לשותפתו העסקית, אשתו ואם ארבעת ילדיו. השניים המשיכו לטייל יחדיו, עד ששנתיים לאחר מכן לייבושיץ התחיל ללמוד בישיבת תלפיות בירושלים, "לא כי הייתי דתי, אלא כי רציתי ללמוד עוד", הוא מבהיר. "חזרתי לקופנהגן כדי לעבוד ולהרוויח קצת כסף ותכננתי לחזור לישראל, אבל בסופו של דבר חזרתי עם סוזן, לירח הדבש שלנו, רק כדי לאסוף את הציוד שלי". את הפריט הביוגרפי הזה לא תמצאו באף אחת מהכתבות שפורסמו על אודותיו עד כה, "משום שאני לא מנופף ביהדות שלי", הוא מסביר.
למה?
"דת היא גורם מפלג בין אנשים, ולכן אני לא מגדיר את עצמי על ידי היהדות שלי; אני פשוט אדם שעושה כל מיני דברים. אבל התרבות היהודית השפיעה עליי בהרבה דרכים — התחנכתי בבית הספר היהודי בקופנהגן, וכך גם אשתי, ילדיי ואבי. ויש לי קרובי משפחה בהרצליה, כלומר הם הצליחו בחיים", הוא צוחק.
לייבושיץ התגלגל ממשלח יד אחד לאחר, ואף שמעולם לא רכש השכלה על־תיכונית פורמלית, הוא אפילו עסק בהוראה. "הוא היה מגיע לכיתה וכולנו קפצנו עליו, אהבנו אותו", מספר אמן בניית האופניים ורקדן בת שבע לשעבר ארי רוזנצוויג, שהיה תלמיד בבית הספר היהודי בקופנהגן כשלייבושיץ עבד בו כמאמן טניס שולחן ומורה מחליף. "יש לו כריזמה מיוחדת, לא מאצ'ואיסטית, הוא היה מספר לנו סיפורים והיינו יושבים בשקט, ואת יודעת איך זה בנים בני 12–13, עם כל ההורמונים, כשמגיע מורה מחליף כולם מתפרעים. לפעמים הוא היה מגיע ואומר: ‘היום אנחנו עושים יוגה’. מדובר בתחילת שנות השמונים, ולנארט הוא לא איזה גורו יוגה, בשבילנו זה היה וואו".
רשת פליינג טייגר נולדה ב־1995, כשהלייבושיצים — אז בעלי חנות עודפי מטריות, גרביים ומשקפי שמש שצמחה מדוכן בשוק הפשפשים בקופנהגן — יצאו לחופשה והפקידו את החנות בידי אחותה של סוזן. מכיוון שלא זכרו את כל המחירים, הם הנחו אותה לתמחר את כל הפריטים במחיר אחיד של 10 קרונות דניות (פחות משישה שקלים). המילה הדנית למטבע של 10 קרונות מבוטאת כמו המילה הדנית לטיגריס, וכך, בשובם מהחופשה, היה להם שם חדש וקונספט חדש. בתוך שלוש שנים פתחו בני הזוג 40 חנויות ברחבי דנמרק, והאגדה מספרת שהיו צריכים להגדיל את כוח העבודה שלהם כל כך מהר, עד שנהגו לעצור אנשים ברחוב והציעו להם לעבוד אצלם כמוכרים.
ארוחה באבסלון. אטרקציה ב־28 שקל, שמייצרת תורים ארוכים בכל ערב. "אנחנו לא מרוויחים עליה כסף בכלל", אומר לייבושיץ צילום: Ari Zelenko
בכלל, אקראיות היתה מילת המפתח בשנותיו הראשונות של העסק: לייבושיץ סיפר בעבר שההחלטה לפתוח את הסניף הראשון של פליינג טייגר מחוץ לדנמרק באיסלנד דווקא נבעה מכך שחיפשו תירוץ לטייל שם יותר. גם כניסת הרשת לאנגליה ב־2005 קרתה בעקבות מפגש עם חבר לשעבר לספסל הלימודים, צלם עני שהשתקע באנגליה והניח את היסודות למודל ההפצה של טייגר מחוץ לדנמרק — 50% בבעלות החברה־האם Zebra ו־50% בבעלות השותף המקומי, ללא זיכיונות. כיום פועלות באנגליה 96 חנויות של פליינג טייגר, מקום שלישי בעולם בכמות סניפים פר מדינה, אחרי ספרד (123) ואיטליה (122). ויש גם סניפים במיקומים אקזוטיים יותר, כמו איי פארו, קוריאה הדרומית, אסטוניה ויפן.
פליינג טייגר מציעה מגוון רחב של פריטים לבית, אקססוריז, צעצועים, מוצרי נייר ושאר פיצ'פקעס. סוד קסמה טמון בשילוב של עיצוב טוב עם קריצה, איכות סבירה ומחירים שווים לכל נפש — מרבית הפריטים בה מתומחרים בפחות מ־50 קרונות דניות (פחות מ־30 שקל). במונחים מקומיים זוהי הכלאה בין רשת סוהו למקסטוק, שמציעה עיצוב סקנדינבי עם מוסר סקנדינבי שמאמין כי גם עיצוב טוב הוא זכות סוציאלית שמגיעה לכולם, ולא צריך לקחת משכנתא כדי ליהנות ממנה.
והזכויות הסוציאליות אינן משהו שמזלזלים בו ברשת סקנדינבית. במאי השנה פרסמה הרשת את אמנת האחריות התאגידית שלה, שבה היא מתחייבת בין היתר לאפס סובלנות כלפי העסקה בתנאי עבדות גם כלפי 400 הספקים שאיתם היא עובדת ברחבי העולם, מתוכם 77% בסין. ברוח הימים האלה, לחברה יש גם תוכנית מפורטת לצמצום טביעת הרגל האקולוגית שלה.
פליינג טייגר מתגאה בהיותה מותג בקטגוריה משל עצמו, בין חנות עיצוב לחנות מתנות לחנות דיסקאונט. הדמיון לאחות הגדולה מצפון, איקאה, מתבטא גם בחוויית המשתמש — חנויות הרשת מוליכות את הלקוח במסלול מוגדר מהכניסה ועד היציאה מהן, בינות למדפים שממוקמים בגובה העיניים ומשרים עליו ביטחון. על המדפים הללו מונחים פריטים צבעוניים משובבי נפש ומפתיעים. והרשת מתגאה ביכולתה להפתיע — היא מציגה 300 פריטים חדשים בכל חודש.
"סוזן עשתה את הקניינות לרשת בשנים הראשונות", מספר לייבושיץ, "וכשבחרנו אז פריטים לרשת, המיקוד לא היה על הפונקציונליות, אלא על הערך הרגשי שלהם: מה המוצר הזה ייתן לך? איך הוא יגרום לך להרגיש? נרות הם דוגמה טובה. אתה לא קונה אותם כי אתה צריך אותם, הרי תאורה מושגת בקלות על ידי חשמל. אתה קונה נרות כי הם נותנים תחושה, אווירה, תגובה רגשית. כדורגל טיפשי אינו מעניין כשלעצמו, אבל אם הוא יגרום לך ולילד שלך לצאת לשחק, אז אני שמח".
וזה עבד. ללא מסחר מקוון, ללא קמפיינים ופרזנטורים, ללא מבצעים וללא מועדוני לקוחות, פליינג טייגר הצליחה לפצח את האלגוריתם. היטיבה לתאר זאת לקוחה בריטית שאמרה ל־"Evening Standard": "כשאני נכנסת לחנות דיסקאונט, אני מרגישה ענייה. כשאני נכנסת לפליינג טייגר, אני מרגישה מיליונרית".
מאלף חנויות ב־30 מדינות למרכז קהילתי קטן ושאפתני
זה בוקר איטי באבסלון ולייבושיץ מתערה בסביבתו, אסופה אקלקטית של צעירים בגילם או ברוחם, ישובים מסביב לשולחנות ארוכים; חלק מהם משחקים שחמט, אחרים שקועים בלפטופ, ויש מי שמשוחחים. הוא הר געש של חמימות אנושית, שמתפרץ בצחוק פרוע מפעם לפעם ומתבל את דבריו באמירות של מרטין בובר וציטוטים מסרטי אינגמר ברגמן.
לייבושיץ ניווט את פליינג טייגר במשך 20 שנה, אך מאז 2015 הוא מסתפק בכיסא בדירקטוריון. עוד לפני כן, ב־2012, מכר 70% ממניותיו בחברה לחברת האחזקות השבדית EQT. מאז הרשת יותר מהכפילה את מספר הסניפים שלה, ונראה כי זאת לא בדיוק כוס התה המעוצבת שלו. "הקמנו את טייגר כדי לשלם שכירות ולקנות אוכל", הוא מסביר. "אחר כך המוטיבציה שלי השתנתה, והתעניינתי באיך אנחנו עובדים עם עוד אנשים, מה הקשר שלנו לאורחים שמגיעים לחנות, ואיך אני מייצר חוויה שנראית לי נכונה. אבל מה שקרה זה שפתאום נהייתי מנכ"ל של חברה ענקית, עם כמעט 6,000 עובדים ומאות חנויות ב־30 מדינות. נהפכתי לקצין תפעול בשעה שמה שעניין אותי היה לפתח משהו מאפס, לחזור לאי־יציבות ולהתמודד שוב עם השאלה איך אנחנו עובדים עם משהו מהזווית האנושית. נהפכתי לאיש עסקים בזמן שמה שבאמת רציתי זה להיות אנתרופולוג. אז עזבתי את החברה".
פינג פונג באבסלון. "באים לכאן שכנים, שעד כה לא דיברו זה עם זה, ועכשיו יש להם מפגש קבוע" צילום: Ari Zelenko
בפברואר האחרון דווח בבלומברג ש־"EQT" שכרה את בנק ההשקעות מורגן סטנלי בנוגע למכירה פוטנציאלית של Zebra, החברה־האם של טייגר, תמורת כ־900 מיליון דולר. עסקה כזו, אם תצא לפועל, תשלשל לכיסו של לייבושיץ, שמחזיק ב־28% ממניות החברה, כ־260 מיליון דולר.
אבל הוא, כמובן, מעדיף לדבר על מהפכה חברתית. "אני רוצה שאנשים יתחברו זה עם זה, כי אני מרגיש שזה משהו שהם ממש צריכים היום, בעידן הטכנולוגיה, הגלובליזציה, והאקלים הפוליטי הנוכחי", הוא אומר בעיניים נוצצות. "אני מקווה שיחד נוכל ליצור יותר מהדברים החשובים, שעוד אנשים יבואו לאבסלון ויהיו המון תינוקות", הוא פורץ בצחוק. "לא, לא, זה לא מרכז דייטינג, אבל אנחנו רוצים לעודד אנשים להתחבר זה עם זה בדרכים שונות. אנחנו מקדמים את הערך הזה במעשים, לא בדיבורים".
ואכן, אבסלון מעורר עניין רב. לדברי לייבושיץ, ראש עיריית קופנהגן פרנק ינסן, ראשת עיריית הלסינגור בנדיקט קז'אר, ולורנטיין, נסיכת אוראניה־נסאו מהולנד, כבר עלו אליו לרגל ושוחחו עם באי המרכז בניסיון להבין מה יש בו שאין אצלם. לייבושיץ סבור שהתשובה טמונה בחיבור של הפילוסוף מרטין בובר משנת 1923, "אני ואתה", שבו טען בובר כי האדם נוצר ומתעצב באמצעות דו־שיח אגב חילופי דברים עם זולתו. "כל כך הרבה מהערכים שלנו הם משהו שביני לבינך, כמו אהבה וחברות", אומר לייבושיץ. "כשזה מגיע אליי ו'אליהם' הערכים האלה נעלמים. אני חושב שהעובדה שהמקום הזה הוא פרטי היא מה שנותן לו חיים, בעוד כשמקום הוא של עירייה או גורם מוסדי אחר ההתייחסות אליו היא של: 'אוקיי, אין שם אף אחד'. בגלל זה אנשים אומרים 'אני יכול לגנוב מחברות אבל לעולם לא אגנוב ממך'. אני חושב שאנשים יכולים להרגיש שהשקענו הרבה במקום הזה כדי להפוך אותו לאישי".
לייבושיץ שואף שהמקום יהיה בר־קיימא כדי שיהיה אפשר לשכפל את המודל שלו ולהפיץ אותו, אבל זה עדיין לא המצב. "אנחנו מפסידים כאן לא מעט כסף", הוא אומר על המרכז, שתקציבו — כ־335 אלף דולר בשנה — ממומן מכיסו הפרטי בלבד. האטרקציה הכי פופולרית במרכז, שמייצרת תורים ארוכים בכל ערב מחדש, היא ארוחת ערב ב־50 קרונות בלבד (כ־28 שקל) — מחיר צנוע מאוד ביחס לקופנהגן. "אנחנו לא מרוויחים עליה כסף בכלל", אומר לייבושיץ. "כ־60%–80% מהמזון שאנחנו מגישים בארוחה הוא אורגני, ואם נשאר משהו אנחנו תורמים את זה, אבל כמעט אין אצלנו בזבוז מזון כי אנחנו סולד אאוט כל ערב מחדש, כך שאנחנו יודעים שאנחנו צריכים להכין אוכל ל־200 איש, ושהאוכל הזה יוגש, וזה הכל. לעתים נדירות נגיש את מה שנשאר לארוחת צהריים יום לאחר מכן".
השמועה על ארוחת הערב של אבסלון כבר עשתה לה כנפיים ונהפכה לאטרקציה תיירותית של ממש. בערב שבו אני מגיעה אליה מצטופפים לפניי בתור מורה בפנימייה שבמרכז דנמרק עם 22 מתלמידיה התיכוניסטים, ובשלב ההושבה לשולחנות, שניכר שמושקעת בו מחשבה רבה, מקיפים אותי תרמילאי בן 22 מאלסקה בעיצומו של טיול חוצה אירופה, סבתא שרצתה לגוון את אפשרויות ארוחת הערב שלה עם נכדה בן השלוש ולא ידעה בדיוק לאן היא מגיעה, וקשיש מקומי ובתו. המבוכה בינינו מתפוגגת כשאחד מעובדי המרכז עולה על פודיום, תופס את המיקרופון ומחלץ מכל הנוכחים צחוק פרוע. באף שלב בערב לא חשתי מחויבת לשיחה עם אף אחד, ובכל זאת השיחה התנהלה מעצמה.
היעד הבא: 9 דונם של מלון, חממת יזמים ומסעדה
אבסלון אינו הפרויקט השיתופי היחיד שבו מעורב לייבושיץ כיום — הוא מושקע במיזם שיתוף הנסיעות והמכוניות "Gomore" ובשני בתי מלון חדשים בהורנבאק, במרחק שעת נסיעה מצפון לקופנהגן, שבהם מעודדים את האורחים להתערות באוכלוסייה המקומית באמצעות ארוחות ערב משותפות.
אבל היעד הכי שאפתני יקרה בשנה הבאה, כשלייבושיץ ובני משפחתו המורחבת, כולל אמו בת ה־91, אמה בת ה־87 של סוזן ודוד שלה, וכמובן ילדיו ונכדיו, יעברו ל־Søkvæsthuset, אחוזה רחבת ידיים מאמצע המאה ה־18 בשכונת קריסטיאנסהבן בקופנהגן, ששימשה בעבר הרחוק כהוספיס צבאי, ועד לאחרונה היתה מוזיאון נשק. בתקשורת הדנית דווח כי לייבושיץ שילם כ־25 מיליון דולר תמורת הנכס, שמתפרש על פני קרוב ל־9 דונם. לדבריו, הוא יסב חלקים ממנו למלון, חממה ליזמים צעירים, מרחב עבודה משותף ומסעדה.
"ראיתי את אמי עם נכדתי מכינות אוכל יחדיו, ועבורי זה היה קסם, כי מאיה, שהיא בת חמש, הקשיבה לאמא שלי היטב, ואמא שלי, מצדה, הבינה שלמאיה יש רפרנסים שונים ממבוגר. מאיה לא יודעת להכין פנקייקים, אבל אמא שלי כן. ומאיה יודעת שהשמיעה של אמי לא טובה, ולכן היא צריכה לדבר בקול רם. כל התקשורת ביניהן הראתה לי שיכול להיות חיבור טוב בין זקנים לילדים, אז הייתי רוצה לפתוח מסעדה שתנוהל על ידי ילדים בני פחות מ־10 שנים ויותר מ־80. נראה לי שזה יכול להיות כיף".
ללייבושיץ יש ארבעה ילדים — סימון, בעל עסק ל־VR, רבקה, אמנית וצורפת, ג'ונאס, סטודנט בבית ספר לתסריטאות, ונוח, שעובד באבסלון. הוא גאה לספר שכולם עצמאים כלכלית, אף שיועץ המס שלו הפציר בו להעביר אליהם חלק מהונו, מכירת חלקו בפליינג טייגר, כדי לחסוך במס. הוא סירב לכך מטעמים אידאולוגיים.
"החשש הגדול ביותר שלי היה שילדיי ייהפכו לבני עשירים", הוא אומר. "לא רציתי לקחת מהם את האתגרים, ולכן אינני תומך בהם בשום אופן. זה לא שאני לא רוצה את הטוב ביותר עבורם, אבל אני חושב שהטוב ביותר הוא שהם יפלסו את דרכם בעצמם. אם אנחנו נוסעים לחופשה בחו"ל, נזמין אותם להצטרף על חשבוננו, אבל מעבר לזה כיום הם צריכים לדאוג לעצמם. אז גם אם זה יחסוך לי כסף לתת להם כסף, זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא לא לפנק את הילדים, ולא לקחת מהם את המכשולים".
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
בהתאם, גם העצות שלו ליזמים בתחילת דרכם אינן בהכרח שגרתיות: "מצאו את ההצדקה ללמה הרעיון שלך צריך לחיות, ואם אתם לא מוצאים כזו, אז אני מקווה שהרעיון שלכם ימות", הוא אומר ופורץ בצחוק פרוע. "אני חושב שמציאת ההצדקה הזו תיתן לכם מצפן שיכוון אתכם בדרככם, ואז תוכלו לממש את הרעיון שלכם באופנים שונים. וגם — חשבו לצדדים במקום ישר, אל תפחדו לעשות טעויות והישארו 15 דקות נוספות במיטה בבוקר".
