שעתיים מתחת לאדמה, בלי יכולת לזוז: מסע לפקקים שמסתתרים בחניונים

מפינת הרחובות דב הוז ופרישמן בלב תל אביב אפשר לראות את הכחול של הים מנצנץ. זאת היתה יכולה להיות סצנה פסטורלית נעימה, אבל צפירות מחרישות אוזניים מטלטלות את כל הרחוב. השעה שבע בערב, ועשרות רכבים נאבקים על הזכות האומללה להיכנס לחניון תל נורדאו של חברת אחוזות החוף, השייכת לעיריית תל אביב, ובו לא משלמים על חניה עד תשע בבוקר. "כל הכבוד אדוני, אל תוותר לשמוק הזה!", צורחת מישהי בתור לעבר נהג מכונית שסירב לאפשר לעוקף התורן להידחק לפניה בתור, שמשתרך הרחק הרחק עד רחוב פרוג.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

זה לא עזר. הנדחף הוא גבר מהסוג שלא הייתם רוצים להסתבך איתו. הוא פותח את החלון וצועק שלא ידע שהתור התחיל עוד ברחוב המקביל. הוא, מבחינתו, כבר המתין מספיק. "מה את רוצה, גברת, שאחזור אחורה ואתחיל את ההמתנה?". “כן!", היא צורחת לעברו, "אתה חתכת את התור". אחד מעובדי החניון ניגש לבדוק על מה כל המהומה. "בוא תיכנס", הוא מורה לנדחף. אבל האשה ממשיכה לצעוק. "גם את תיכנסי מיד", אומר לה העובד, "עכשיו בואו נירגע".

"ככה זה מתנהל כמעט כל יום", אומרת סיגל (47), שחוזרת הביתה מעבודתה ברמת החייל. "אנחנו מחכים כאן בממוצע 30– 40דקות". יובל (38), שממתין אחריה בתור, מסביר שהוא מבזבז יותר זמן בהמתנה לחניה מאשר בנסיעה ממקום העבודה בחזרה הביתה. כשאני שואל אותם מדוע הם לא נוסעים באוטובוס, הם נועצים בי מבט מזלזל ומבהירים שזה לוקח אפילו יותר זמן.

צילום: נמרוד גליקמן

עומסי התנועה בישראל הם מהגרועים בעולם. רק בשבוע שעבר פרסם ה־OECD כי ישראל פקוקה פי 3.5 מהממוצע במדינות הארגון, ומצבה הוא החמור מכולן. גם קרן המטבע העולמית ציינה זאת כאחת הבעיות הגדולות ביותר לצמיחת הכלכלה. בנק ישראל הצטרף אליהם השבוע ופרסם כי 69% מהישראלים משתמשים ברכב פרטי כדי להגיע לעבודה. זמן הנסיעה הממוצע למי שעובד מחוץ ליישוב שלו עלה ב־30% בתוך 12 שנה. וכולם, כולל משרד האוצר הישראלי, תולים את האשם בהשקעה הממשלתית הנמוכה בתשתיות תחבורה ובחלופות כמו תחבורה ציבורית ושיתופית.

עד כאן הכל מוכר וידוע. אבל הישראלים אינם תקועים רק בפקקים בכבישים. הם גם נואשים וחסרי אונים בניסיונות לחנות ליד מקום העבודה בבוקר או מתחת לבית בשעות הערב. בשעות העומס אלפי אנשים מכלים בין 40 דקות לשלוש שעות מחייהם על חיפוש חניה. ולא מדובר רק בשיטוט ברחובות תל אביב, אלא גם בהמתנה לחניונים בתשלום ששוכנים הרחק מהעיר הגדולה ובפפקים שבתוך החניונים עצמם.

כדי להבין את המצב הקיומי של מחפשי החניה, יצאתי למסע סיזיפי ברכבי אל הגרועים שבחניוני ארצנו. ובעצם קצת מצחיק להשתמש במילה "מסע" לתיאור החוויה של חוסר התנועה, שהיתה אחת המתישות, המשעממות והמתסכלות שעברתי בחיי.

רחוב בזל, תל אביב, 19:00

עושים סידורים בזמן ההמתנה

זמן רב ניסיתי להימנע מרכישת רכב. את רוב שנותיי כמבוגר העברתי במרכז תל אביב, והסתפקתי באופניים או קטנוע לצורך הסידורים הכי רחוקים. אפילו ללידה של בתנו נסענו לבית החולים בטוסטוס, ועד שהגיעה לגיל 4 הסתדרנו מצוין. מדי פעם היינו שוכרים רכב ונוסעים לטייל מחוץ לעיר. בסוף נכנענו רק בגלל חוסר הנעימות מההורים שלנו, שגרים מחוץ לעיר. התלות בתחבורה ציבורית חייבה אותנו ללון אצלם בכל ביקור בשישי ובשבת. היינו חייבים גם לסנג'ר אותם לאסוף אותנו מהרכבת. כשרכשנו את הרכב, חמי, שגר בפרבר מוריק בשרון, לחץ את ידי בהתרגשות ובירך אותי על כך שאחרי שנים כה רבות הצטרפתי רשמית לציביליזציה.

אבל הפלא ופלא, חיינו לא השתנו לטובה, בלשון המעטה. מציאת מקום חניה נהפכה לאובססיה משפחתית. הדבקנו על הדש־בורד תמונה של אלה הודית ופיתחנו תפילה שאותה אנו נושאים כשאנחנו מגיעים לרחוב. כשאני רואה חניה פנויה באמצע היום, אני מצלם ושולח לזוגתי. ולהפך. ימי שישי בערב נהפכו לזמן קדוש בגלל עשרות החניות שמתפנות מכל הנוסעים להורים.

צילום: יובל חן

אבל צרות החניה שלי מתגמדות לעומת המציאות הגיהינומית של שכניי, שגרים במרחק כמה רחובות ממני. אם חשבתי שזמן ההמתנה בחניון פרישמן חסר תקדים, הרי שמצוקת חניון בזל מגמדת אותו. תור ארוך ושקט של תשע מכוניות משתרך לאורך הרחוב. כולן מחכות שתתפנה חניה. אני דופק על החלון של הרכב הראשון, החלון נפתח ועשן יוצא מתוכו. בחור בן 24 עם סיגריה בפה. "אני ממתין פה כבר עשר דקות", הוא אומר. "החניה כאן היא בחינם. עדיף לעמוד באוטו ולא לבזבז דלק, מאשר לעשות רונדלים ולחפש מקום חניה".

מאחוריו ממתינה בחורה בת 28, שנראה כי ההמתנה הממושכת הכניסה אותה למצב מדיטטיבי, עיניה בוהות בנקודה לא ברורה בחלל. היא מספרת שהיא מחכה כבר 20 דקות. שאלתי אותה איך זה ייתכן כשהבחור שלפניה ממתין רק עשר. "כנראה שהוא נדחף", היא עונה ומושכת בכתפיה. לדבריה, היא ממתינה כאן בכל יום 30–40 דקות בממוצע, כפול מהזמן שלוקח לה להגיע הביתה ממקום עבודתה בדרום תל אביב. בחורה נוספת בתור, בת 28, אומרת שהיא בדרך כלל לא מזיזה את האוטו, אבל היום הרהיבה עוז ונסעה לבקר את ההורים.

את אסף (27), קצין ביחידה מובחרת, אני פוגש על מדים בתחתית החניון. הוא עוצר את רכבו כדי לשוחח עם שלומי, השומר הוותיק של החניון, ולברכו לשלום. השניים נפגשים כמעט בכל ערב והתפתחה ביניהם מעין ידידות, שאותה, כך אני מבין, טורח לטפח בעיקר הקצין הקרבי. "מדובר באדם זהב, ואני משתדל לחזק את הקשר בינינו כי הוא חשוב לי. כשאני מגיע אחרי עשר בלילה, אני ממתין יותר משעה. שלומי יוצא מהחניון ועושה סיבובים כדי לראות אולי מתפנה חניה באדום־לבן שבה אוכל לחנות עד תשע בבוקר, כשהפקחים מגיעים. אני לא יכול לעשות את החיפוש בעצמי. כי אם אעשה את זה, יגנבו לי את התור", הוא מסביר.

כתב "מוסף כלכליסט" בחניון קריית הממשלה בתל אביב. יצאתי מהחניון במצב נפשי ירוד, ונדרשו לי כמה שעות לחזור לעצמי צילום: יאיר שגיא

אני מבין למה אתה כל כך דואג לתחזק את הקשר.

"כן, אני מודה, זה חשוב לי. אבל באמת מדובר באדם נדיר. לא כל אחד היה עושה את זה".

שלומי מחייך ומסביר שאם אתה מגיע באחת־עשרה, אתה יכול להמתין יותר משעתיים. בשתים־עשרה בלילה זו כבר המתנה בלתי נתפסת. "יש כאלה שבוחרים לישון ברכב. כשמגיע תורם, אני מעיר אותם. אני עובד כאן קרוב לעשר שנים, וראיתי איך אנשים נורמטיבים הופכים אלימים ואגרסיבים בגלל מקום חניה. ראיתי אלימות הרבה פעמים, ואני בדרך כלל מזמין משטרה".

אסף מביט בשומר במבט מעריץ, ואומר: "משעה עשר ואילך אתה יכול לתפור פה המתנה של יותר משעה. משתים־עשרה — אל תבוא. נקודה. אני תושב העיר, ואני לא מתכוון לשלם 40 שקל בחניון פרטי. מבחינתי זה לא בא בחשבון".

מהיכן אתה מגיע לכאן?

"מהבסיס שלי בקיבוץ נחשונים, ליד ראש העין. לפעמים אני מגיע מהקריה. פעם אחת היה לי מקרה שבו חיפשתי חניה שעה וחצי והמתנתי. בסוף התייאשתי, החניתי את האוטו בקריה ובאתי לפה במונית. זה אחרי שגם החניונים של ה־40 שקל התמלאו. שותף שלי נסע פעם אחת להורים שלו וישן שם כדי לחנות. יש לנו קבוצת ווטסאפ של 150 אנשים, שאם מתפנה מקום חניה בשכונה, הם מודיעים אחד לשני. התפתח אצלנו גם מנהג — מכיוון שהתור לא זז, אנשים משאירים את המכונית והולכים לעשות סידורים וקניות באזור".

צילום: עמית שעל

היו מקרים שבהם נתקלת באלימות?

"כן. פעם זוג יצא אליי בגלל ויכוח על מקום בתור, ורק מכיוון שהייתי על מדים, הם לא היכו אותי. ויתרתי להם כי אני לא מתכוון להידקר או לסכן את עצמי בגלל מקום חניה".

בסוף התור אני מבחין ברכב עומד ללא נהג. לרגע אני מתפתה להאמין שזהו רכב אוטונומי, אבל אסף אומר: "זה מה שהסברתי לך קודם. אנשים מנצלים את ההמתנה לסידורים". בעל הרכב מבחין שאנחנו מדברים עליו. הוא מתקרב ומציג את עצמו כאלון סולר, חבר מועצת עיריית תל אביב מטעם סיעת הצעירים "רוב העיר". אני מביע בפניו תמיהה על כך שגם חברי מועצה נאלצים להמתין בתור כאחד האדם. אבל הוא מסביר לי שהוא לא ממתין, רק עומד כאן כדי שיוכל לקפוץ לקנות פיצה. "בעבר גרתי פה ועמדתי בתור כמו כולם. אבל נולדו לי תאומים לא מזמן, אז עברתי דירה ואני שוכר חניה באלף שקל לחודש. אני לא מתכוון להמתין ולעמוד בתור עם שני פעוטות. בתקופה שגרתי פה, כשהייתי צריך חניה בלילה הייתי נוסע לחניון רדינג שבנמל, וחוזר הביתה ברגל, הליכה של 20 דקות".

אני ממשיך לביתה של גלית (45), שגרה מול חניון אוסישקין. בכל יום, כך היא מספרת, רואים מהמרפסת שלה חיכוכים ותקריות בין החונים, משום שהם מגיעים לחניון משני כיווני תנועה מנוגדים. "הדציבלים עולים בעיקר בסופי השבוע, כשצעירים מחוץ לעיר מגיעים. הם לא מכירים את החוקים. עכשיו, בתשע וחצי בערב, אנשים שמחפשים חניה ממתינים כבר 20 דקות".

אני יורד לחניון ונעצר ליד מתי (60), שנראה שאוטוטו יירדם במכונית. הוא אומר שהוא גר קרוב ומעדיף לחנות בחניון ולא באדום־לבן או על המדרכות כי הוא רוצה לישון עד מאוחר, ואז החניה עולה לו כסף. "עדיף לי לחכות מאשר לקום בבוקר. הבת שלי גרה בגבעתיים. גם שם יש בעיות חניה, אבל אין שם חניונים, והפקחים נותנים דו"חות בארבע בבוקר למי שחונה באדום־לבן".

קריית הממשלה תל אביב, 16:00

שבע קומות של חניה תפוסה

המתנה נצחית במכונית היא קשה, אבל לפחות באוסישקין אפשר להתנחם בנוף נעים של דשא מוריק ומי נחל הירקון. אבל מה שסובלים עובדי המדינה ואזרחים בחניון לובה אליאב שמתחת לקריית הממשלה בתל אביב הוא שיא חסר תקדים בכל הקשור לזמן המתנה ותנאים תברואתיים. מי שרוצה לצאת מהמקום בסביבות השעה 16:00, שבה עובדי המדינה מסיימים את יום עבודתם, נאלץ להתייבש במשך שעתיים וחצי־שלוש בחניון תת־קרקעי, שהאוויר בו דחוס ומלא בפליטות חנקן ועשן מהמכוניות.

החניון העצום הזה הוא בעצם עיר שמכילה עשרת אלפים מקומות חניה בשבע קומות מתחת לאדמה, ומשתרעת מרחוב קפלן בצפון עד רחובות הארבעה והחשמונאים בדרום. בהקמה שלו הושקעה מחשבה רבה, למשל בהצבה של מתקן מיוחד למניעת חדירה של עטלפים ומכרסמים, מערכות ניקוז וחשמל מיוחדות ועוד. אבל הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

צילום: תומי הרפז

נדרשו לי שעתיים וחצי לצאת מהחניון. יצאתי משם במצב נפשי מדורדר, וחזרתי לעצמי רק אחרי כמה שעות. אחרי שאתה זוכה לצאת משערי החניון, אתה מבלה עוד כרבע שעה בניסיון להגיע לרחוב קפלן הפקוק, שממנו תיזרק לדרך מנחם בגין הכאוטית, ומשם לפקקים הנצחיים של איילון. אין לי מושג איך אנשים שעוברים את זה יום־יום שורדים את החיים האלה.

את ניסים (45) אני פוגש בקומה 2-. הוא מספר שאתמול נדרשו לו 46 דקות לצאת מהחניון, ולפני יומיים זה נמשך שעה. "זה יכול לקחת פחות זמן אם מתמזל מזלך לחנות בקומה 2-", הוא מסביר לי. "אם אתה חונה בקומה ארבע ויוצא בשלוש וחצי, עדיף שלא תצא, כי לא תגיע הביתה. לא מזמן יצאתי בשלוש וחצי, והגן של הבת שלי ברמת גן נסגר בחמש. הגעתי בחמש ועשרה".

למה אתה לא מגיע לעבודה באופניים או בתחבורה ציבורית?

"הבת שלי נמצאת בגן קצת מרוחק, ואם לא אאסוף אותה ברכב, זה ייקח לי עוד יותר זמן".

ליאת (שם בדוי) מספרת לי שיצאה היום באמצע העבודה כדי להחנות את הרכב בסמוך ליציאה מהחניון. לפני שבועיים, היא נזכרת, הודיעו לעמיתה שלה שהבן שלה נפצע בבית הספר ונלקח לבית חולים. "האשה התחילה לצרוח שיאפשרו לה לצאת דרך הכביש של כיוון התנועה הנגדי. בסוף נתנו לה, אבל היא נתקעה בפקק ביציאה מהחניון של לובה אליאב".

עופר לוי, יו"ר ועד עובדי שירות התעסוקה, מסביר שהבעיה נעוצה בתכנון: "היציאה מהחניון של שבע הקומות מתחברת אל חניה נוספת, שאליה יוצאות מכוניות מבניין המשרדים החדש בעזריאלי, שלו יש עוד 1,200 מקומות חניה. כולנו יוצאים לאותה הכיכר. הם יוצאים קודם, ולפי החוק אתה צריך לתת זכות קדימה למי שנמצא בכיכר. המצב היה קטסטרופלי גם לפני שאכלסו את הבניין, אבל מאז שהוא נפתח, זה בלתי נסבל. והוא אפילו לא בתפוסה מלאה. ואני לא מדבר על זה שאנו נושמים את הגזים הרעילים בחניון במשך שעתיים וחצי.

"המעסיקה שלנו היא מדינת ישראל, והיא צריכה למצוא פתרונות. אין לי בעיה לעמוד בפקקים כמו כולם. לא ביקשתי שיסדרו אותם, אבל שהמדינה תשים אותי בתוך בור באדמה בגלל כשל תכנוני — זה מוגזם. אנחנו רק מבקשים לצאת ממקום העבודה שלנו בצורה נורמלית. יש כאן אמהות שאמורות להוציא את הילדים שלהן מהמסגרות, ולכן יוצאות באחת וחצי־שתיים".

למה שלא תיסעו לעבודה בתחבורה ציבורית?

"דבר ראשון, הרבה אנשים נדרשים לרכב, כי הם עובדים איתו — אנשי משרד הרווחה, מס הכנסה ולשכת התעסוקה, שמגיעים מבת ים, מראשון ומרחובות. ולא רק הם. אמהות שצריכות לשים את הילדים במסגרות — איך הן יעשו את זה בדיוק באוטובוס? הן יגיעו אחרי עשר".

"היה יום אחד שבו אחרי שעה וחצי של ניסיונות לצאת מהחניון, גיליתי שאני מאחרת לפגישה חשובה", מספרת לי אורלי (42) בעודנו ממתינים בתור ליציאה, "אז לקחתי מונית והשארתי את האוטו בחניון. אחרי הפגישה חזרתי כדי לשחרר את הרכב. כל התענוג הזה עלה לי 250 שקל".

חניון בתי המשפט חיפה, 17:00

אלף מקומות חניה, יציאה אחת

ייתכן שחלק מכם קוראים את הכתבה וחושבים שמדובר ב"צרות של מדינת תל אביב". חשבו שוב. באזור קריית הממשלה בחיפה, סביב הבניין שמכונה בעגה המקומית "בניין הטיל", יש פקקים עצומים בשעות ההגעה לעבודה בבוקר והיציאה ממנה אחר הצהריים. כך גם בחניון בניין בתי המשפט השלום והמחוזי, שנמצא מולו ומשותף גם לביטוח לאומי ולכמה חברות ביטוח. יש בו יותר מאלף חניות, אבל רק יציאה אחת. משך היציאה הוא בין שעה וחצי לשעתיים, ויש גם רמזור שעוצר את התנועה.

עובד של בית המשפט המחוזי לשעבר מספר לי שעמיתים שלו התחילו לצאת ב־14:30 כדי להוציא את הרכב ולהחנות אותו בחניות בתשלום שקרובות למקום, ואז חוזרים לעבודה עד 16:00. אחרים יורדים בשעה הזאת כדי לקדם את הרכב מהקומות הנמוכות יותר אל עבר היציאה.

צילום: אלעד גרשגורן

שירי (52), עובדת בית המשפט, מסבירה לי כי "לא מדובר כאן רק על עובדים זוטרים, אלא גם על שופטים שנאלצים לחכות עם כולם שעות ביציאה. אני לא רוצה לחשוב מה יהיה כאן אם תפרוץ במקום שריפה, לאן יברחו כולם כשהיציאות חסומות?".

בעיות נוספות בחיפה ניכרות בכניסה לאוניברסיטה, שם נדרשות לסטודנטים 40–60 דקות למצוא חניה. מי שמאחר, חונה באזור יערות הכרמל, מרחק צעידה ספורטיבית של כמה קילומטרים אל האוניברסיטה. מירב (33), שעובדת באוניברסיטה, מספרת לי כי "אני מגיעה לכאן בשש וחצי כדי שיהיה לי מקום חניה. ואני חייבת לצאת ממש מוקדם, אחרת אתעכב ביציאה ואאחר להוציא את הילדה שלי מהגן".

גם בתי החולים של גוש דן סובלים מפקקי תופת. אחד מביקורי החניה הטראומטיים ביותר שחוויתי היה בבית החולים תל השומר. ניסיון למצוא חניה בשעה תשע בבוקר הסתיים בוויה דולורוזה של שעה ו־40 דקות בחניון של 16 קומות. כ־30 דקות מתוכן עברו רק בהמתנה להיכנס לתוכו. דנית (38), אשה הרה שעברה קורס הכנה ללידה בבית החולים, מספרת לי שהאחיות המליצו לה בחיוך שלא ללדת בבוקר, כי לא תמצא חניה.

בית החולים בילינסון שבפתח תקווה זימן לי חוויה דומה, של חיפוש חניה במשך שעה וחצי. רק בזכות מעקב שערכתי אחרי זוג קשישים מצאתי אחת, והתחריתי עליה עם עשרה כלי רכב לפחות.

חניון הרכבת, בית יהושע, 9:00

צעידה של 1.5 ק"מ בשביל חניה

בחניון רכבת בית יהושע אני פוגש את ליטל ורסנו מקדימה־צורן, שיחד עם ארגון "15 דקות" לשיפור התחבורה הציבורית יצאה למאבק להצבת שאטלים שיסייעו לתושבי האזור להגיע לרכבת. "בהיעדר תחבורה ציבורית נאותה עם זמינות וקווים ישירים ומסונכרנים עם זמני הרכבות, אנשים נאלצים לנסוע ברכב", היא אומרת.

במהלך השיטוט אנחנו נתקלים בנועה (29), שמחפשת חניה כבר 40 דקות. "אין שום מקום פנוי", היא אומרת. "אני מיואשת". אנחנו נכנסים לתוך המושב, המרוחק כקילומטר וחצי מהתחנה. חונות בו מכוניות שלא הצליחו למצוא מקום ליד הרכבת. אנחנו פוגשים שוב את נועה, שהפעם צועדת לעבר תחנת הרכבת. "עכשיו יש מזג אוויר נעים, אבל תחשוב על מי שצריך לצעוד בחום לוהט או בגשם זלעפות", אומרת ורסנו.

דונלד שופ, פרופסור לתכנון ערים באוניברסיטת UCLA ומומחה בפתרון בעיות חניה בערים גדולות מסביר במחקריו כי אחד הגורמים הראשיים לגודש בדרכים הוא הסבסוד המסיבי של חניה, שנעשה באופן עקיף על ידי חיוב בעלי קרקע ויזמים בתקני חניה שברובם מוגזמים. הפתרון שלו הוא לבטל את תקני החניה ולהעלות את מחיר החניה ברחוב למחיר ריאלי, ולתת לשוק לספק ולקבוע את מחיר החניה.

צילום: יאיר שגיא

ב־2004 לונדון הפסיקה לחייב את הקבלנים לבנות מקומות חניה בעיר. ההחלטה הובילה לצניחה של 40% במקומות החניה ולירידה מסיבית בעומסי התנועה, משום שאנשים העדיפו לחנות רחוק יותר או לעבור לתחבורה ציבורית. פתרונות דומים יושמו גם בסן פרנסיסקו, שהצליחה להוריד את הגודש, וכן בלוס אנג'לס, יוסטון וניו יורק.

גם ד"ר יואב לרמן, שותף־מייסד במשרד פלאנט, המתמחה בניתוח מרחבי עבור תכנון עירוני ותחבורתי, סבור שהפתרון היחיד הוא להגביל את מקומות החניה ולא לייצר עוד. "זה לא פשוט לקחת מאנשים את רכבם ואת מקום החניה שלהם ולהגיד להם לנסוע בתחבורה ציבורית, אבל אין ברירה, אחרת נמצא את עצמנו במצב של קריית הממשלה בתל אביב. לעיריית תל אביב יש יד קלה על ההדק, והיא מחלקת בקלות תווי חניה. כדי לא ליצור אנטגוניזם אצל בני אדם, אתה צריך לתת להם תחושה שהם מרוויחים. צריך להפוך את תו החניה למשהו דומה לרישיון למונית. כאשר אתה ממעיט במתן תווי חניה, אנשים יסחרו בהם כמו בחניות. כשאנשים יבינו שחניה זה דבר יקר, בייחוד בתוך העיר, הם יעברו לתחבורה ציבורית".

"אבל התחבורה הציבורית בישראל היא בדיחה עצובה", אומר לי בתסכול דודו (36), שעובד בראשון לציון וגר בתל אביב. "כשהתחלתי לעבוד במערב ראשון, נסעתי באוטובוס. זה לקח לי שעה. החלופה היא רכבת. בשקלול של נסיעה או צעידה אל הרכבת, וממנה למקום העבודה — גם זה לוקח לי שעה. אבל באוטו אני מגיע לשם בתוך 20 דקות. זה פער לא הגיוני, וזה ככה בעוד המון מקומות מרכזיים בגוש דן".

פרופ' משה גבעוני, ראש היחידה למחקר תחבורה בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, מסכים: "רק תחבורה ציבורית משולבת של אוטובוסים קלים ורכבות תפתור את הבעיה. אני מחנה את רכבי בתחנת הרכבת בנתניה, ובכל פעם אני נאלץ להגיע מוקדם יותר כדי למצוא חניה, אפילו שהגדילו את מספר החניות. אותו דבר קרה בבית החולים בילינסון. בסופו של דבר מי שנפגע מזה הם אנשים שחייבים להגיע עם רכב, כמו אנשים חולים. לכן אנשים בריאים ועובדי המקום צריכים להשתמש בתחבורה הציבורית. זה הפתרון היחיד".

חברת אחוזות החוף מסרה בתגובה לכתבה: "יותר מ־100 אלף רכבים חדשים עולים על הכבישים בישראל בכל שנה ורובם מגיעים לאזור תל אביב־יפו בכל יום. העומסים שנוצרים מקשים גם את הכניסה והיציאה מחניונים. אנו פועלים ללא הפסקה למצוא ולהוציא לפועל פתרונות שיקלו ויעזרו בעומסים השונים שנוצרים כתוצאה מתנאי התנועה. אנו מודעים לבעיה שנוצרת עקב העומס בסביבת החניונים ופועלים בכלים העומדים לרשותנו כדי להפחיתו. רק לאחרונה השקענו מאמצים רבים בחניון התרבות בתל אביב, ובנינו תוכנית עבודה שבבסיסה ישנה התערבות בתוכנית הרמזורים מסביב לחניון ובמקביל הפעלת פקחים. ואכן זמן היציאה מהחניון ירד בכ־50%".