הגירוש פה כדי להישאר

אנחנו גרים בדרום תל אביב, בשכונת שפירא, שעליה אני מרבה לכתוב במדור שלי כאן במוסף. אנחנו מחשיבים את עצמנו זרים כאן, בהיותנו אשכנזים בעלי אפשרויות, אבל בסופו של יום יש לי ולאשתי במקובץ ותק של יותר מעשור בשכונות דרומיות, חלק מהן נידחות ממש. לכל הפחות אפשר לומר שאנחנו רואים את המרחב, וגם מריחים אותו.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

כל לילה שורה סירחון עז ברחובות שכונת שפירא. כנראה הוא עולה מחירייה, ממתקן שפועל בלילות. טרם ניתן אישור בנייה לגג שיחנוק את הסירחון, ונראה שאף רשות לא מעוניינת לקדם את הטיפול במפגע הריח. אנשים בעלי יכולת השפעה לא גרים כאן. הם לא מריחים.

שוק התקווה. השכונה היא מופת של שלווה, לא של אווירת מלחמה אתנית צילום: צביקה טישלר

מי כן גר כאן? יהודי מקהילת יוצאי אפגניסטן שהולך עם קביים, אפטאב האריתריאי שמוכר לו במכולת גבינה לבנה, מהגרי עבודה מהפיליפינים ומניגריה שילדיהם מדברים עברית זהה לזו של אחייני, כמה משפחות דוברות ערבית — ואנחנו. בסופו של יום, לא תאמינו, כולנו חיים בהרמוניה יחסית. אני רואה את הירקן חובש הכיפה מחייך לילדונת שחורה ונותן לה קומקוואט במתנה. זר היה מופתע לראות את זה. הרי לא זה מה שכתוב בעיתונים. קודם כל, הילדה לא מתאימה למודל ה”מסתנן״ שלמדנו להכיר. היא אינה גבר צעיר, ודאי שלא אנס פוטנציאלי. האם אבא שלה אנס? ומה לגבי הירקן הזה? הוא לא אמור לתעב אותה ואת אמא שלה? הוא לא אמור להיות תושב שכונות חמום מוח שרוצה לשלוח פליטים אל מותם?

מובן שיש בשכונה גם קסנופוביה, האשמה הדדית וחרושת שמועות רעות. החיים בשכונות מייצרים רמות שונות של עוינות. בשכונת שפירא הנעימה יחסית חיות בעיקר משפחות אריתריאיות עם ילדים, דמוגרפיה שמעוררת פחות חרדה ופחות עוינות. בנווה שאנן ובשכונת התקווה המצב אחר.

המצוקה של השכונות אמיתית. זה שנים ישנו מבקשי מקלט ברחובות שסביב התחנה המרכזית, מנועים מלעבוד באופן מסודר, משתינים בקרנות רחוב. התופעה התמעטה מאוד, ולפי הסטטיסטיקה הם לא פנו לפשע, אבל כך או כך — זה לא מקום לגדל בו ילדים, ומי שקיווה לעתיד טוב יותר מצא את עצמו זועם.

במקום שדרום תל אביב תשתקם ותטפס מעלה, היא נחבטה במכשול חוסר המדיניות ונפגעה. התקציבים הזעומים מלכתחילה שמופנים לכאן התפזרו באופן מעורר תרעומת מצד התושבים הוותיקים. קולות המחאה הראשונים אכן עלו מכאן, והם ביטאו ייאוש של ממש. בכל זאת, יש לזכור שאנחנו חיים בארץ של מיתולוגיות, שבה כל מרחב טובע בסיפורים, ושקל יותר לספר סיפור במונחי שחור ולבן.

הסיפור של דרום תל אביב מורכב פי כמה מכפי שהוא נראה מרחוק, והוא מושפע מכוחות אדירים שמחוץ לשכונות האלה. בראש ובראשונה, הון פוליטי. מירי רגב, שרכבה על גלי המחאה והגבירה אותה לכדי שנאת אמת, מתגוררת בראש העין. איש מנושאי המשרות שהורו על הגירוש אינו גר בשכונות, למיטב ידיעתי. המגרשים מציגים את פעולתם כתורמת לשכונות, אבל הביצה והתרנגולת התבלבלו. אלמלא הורעל האוויר בהמרדה של קבוצה אחת נגד אחרת, היה דו־הקיום שבשכונות נרחב אף יותר משהוא היום, והוא נרחב.

אני מתנהל לתוך שכונת התקווה בחיפוש אחר ארוחה טובה, מגלגל את בתי התינוקת בעגלה בין קהלים רוגעים של מוצאי שבת: יהודים מחוץ לבתי הכנסת, אפריקאים משווים אופניים חשמליים. הקהלים לא מעורבים, אבל אילו היתה רוח אחרת נושבת מהפוליטיקאים, לא מן הנמנע שהיו כאלה. אין צורך בגירוש, או אפילו בפיזור ברחבי הארץ, אם כי זה מהלך אנושי ובטוח יותר. דרום תל אביב יכולה לקלוט את האנשים האלה. היא עושה את זה. הטיול לשכונת התקווה הוא מופת של שלווה, לא של אווירת מלחמה אתנית.

הגורם הזר השני הוא נדל״ן. בעוד כולנו מתקוטטים בנושא הגירוש אילי נדל״ן רוכשים מאות נכסים בדרום העיר, לקראת בניית פרויקטים גדולים. האפריקאים הם הקבוצה החלשה ביותר, וכדי לשווק בעתיד את הנכסים למעמד הבינוני, צריך קודם כל להעיף אותם. הבאים בתור לעוף יהיו יהודים עניים. אותם לא יגרשו לרואנדה, מן הסתם, אלא פשוט ידירו אותם כלכלית לפריפריה נחנקת אחרת.

איך מונעים ממעוטי היכולת להתמרד נגד הג׳נטריפיקציה? פשוט מאוד, מנסים לעוור אותם בתיעוב כלפי חלשים מהם. מנסים, ולא בהכרח מצליחים. דרום תל אביב אינה מגויסת באמת לטובת הגירוש. על כל גרפיטי שתובע ״גירוש עכשיו״ ישנם עשרות שלטים שמודיעים ״דרום תל אביב נגד הגירוש״. ארגונים שצמחו היישר מתוך השכונות, למשל ארגון הנשים ״אחותי״, מקיימים קמפיינים משלהם שתובעים פיזור, לא גירוש. תבינו, האנשים האלה חיים כאן. הם יודעים שיש להם עניין עם בני אדם.