הצלחת מבצע הארנונה חושפת את חולשת השלטון המקומי

מנקודת המבט של משרד הפנים, מבצע הארנונה של דרעי, שהעניק 50% הנחה בארנונה על חובות ישנים, הצליח בכל המדדים. ואכן, אם נתעלם מהעידוד שהוא נותן למפרי חוק לחכות לעוד מבצעים כאלה בעתיד, זה מהלך חשוב בהתמודדות עם הררי החובות שתורמים למצוקה הכלכלית של הרשויות. אבל אם נסתכל בתוצאות המבצע בפרספקטיבה רחבה יותר, הוא שוב חושף את המציאות העגומה של השלטון המקומי.

ראשית, המבצע חושף את הכשל המבני במערכת המיסוי של השלטון המקומי. כל שרי האוצר והפנים בעשור האחרון היו מודים בחדרי חדרים שמנגנון הארנונה טעון תיקון יסודי, אך איש מהם לא העז לגעת בסוגיה המורכבת הזו, מחשש שירגיז כמה מראשי הערים שנחוצים לו לעת בחירות.

מערכת מס בריאה לא צוברת חובות של 30 מיליארד שקל. הבעיה היא שמנגנון המיסוי המקומי לא תמיד מתאים לציבור שהוא מוטל עליו. כשהארנונה העסקית לא מותאמת להיקף העסק, העסק לא משלם ונדחק לפשיטת רגל. כשדייר אחד משלם יותר משכנו בגלל חישוב שונה של ארבע המרצפות שעליהן עומד הפח, הוא יעשה הכל להימנע מתשלום. את זה שום מבצע לא יוכל לשנות.

קשיי הגבייה מגלים רק טפח קטן מחולשת השלטון המקומי. כשמחברים אליהם את השירות הלקוי, הסרבול הבירוקרטי, חוסר הנגישות לקהל, והמצעד האינסופי של ראשי ערים שנתפסים בפרשות שחיתות, מתבררת התמונה המלאה. אבל כשהסיכוי לשינוי נקודתי קטן, המחשבה על רפורמה כוללת בשלטון המקומי היא בגדר פנטזיה.

אפשר אולי לשאוב מעט אופטימיות ממהלך שאמור להיות טריוויאלי, ומקודם בימים אלה במשרד המשפטים: מינוי אנשי מקצוע במקום פוליטיקאים לניהול המכרזים ברשויות המקומיות. בממשלה ובכנסת לא מתלהבים ממנו, אבל מפחדים להתנגד בפומבי. בסופו של דבר, כדי שהגורם שאחראי על מחצית השירותים שאנחנו אמורים לקבל יתפקד ברמה הראויה, מישהו צריך להכניס את הידיים לבוץ. כל עוד השרים חוששים לכיסאם ‑ הם לא יעזו לגעת בכיסאות של ראשי הערים, שמבטיחים להם קולות.