"מזל שהיה ביטוח סיעודי, אבל הוא הספיק רק לשלוש שנים"

כל מה שאתם צריכים לדעת על הביטוח הסיעודי

שושנה פרופר, בת 73, מעולם לא חשבה שתגיע למצב הזה. בעלה היה חבר "דן" ולה היתה משרה ממשלתית. הם תכננו להזדקן בכבוד, רכשו אפילו דירה נוספת והשקיעו בכל תוכניות הפנסיה האפשריות. היות שבעלה היה בעל מניה בדן, לפי כל החישובים שלהם הם היו אמורים לחיות היום מתקציב של 18 אלף שקל בחודש. לפי התוכניות שלהם, הכסף היה אמור להספיק לכל מה שלא עשו כשהיו צעירים, וגם לעזור לילדים ולנכדים ואולי לסוע גם לחו"ל.

קשישה עם המטפלת שלה (אילוסטרציה) צילום: טל שחר

כל זה השתנה כשבעלה של פרופר חלה באלצהיימר. לפני כתשע שנים אובחן כלוקה במחלה ולאחר שלוש שנים הוא נהפך להיות חולה סיעודי ונזקק לליווי של מטפל.

פרופר היתה צריכה לממן מכיסה את התשלום החודשי למטפל שעמד על כ־4,500 שקל בחודש. על כך יש להוסיף עוד הוצאות, כמו מגורים לעובד, תשלומי מסים והיטלים שונים שהושתו עליה אחת לשנה ושגרעו מכספי הפנסיה שלה.

ביטוח לאומי העניק להם החזר בעבור 18 שעות חודשיות מסך שעות ההעסקה של המטפל, אבל את שאר התקציב פרופר היתה צריכה לממן מחשבונה. "הייתי בת מזל כי בעלי עשה ביטוח סיעודי, אבל זה הספיק לי רק ל־40 חודשים, שהם כשלוש שנים", היא מספרת ומוסיפה כי "יש לציין כי גם כדי לקבל את הסכום הזה נאלצתי לעבור שבעת מדורי גיהינום. אבל היה לי יתרון אחד, אם אפשר לקרוא לזה יתרון: לבעלי היה אלצהיימר. ועל אבחנת המחלה הזאת אי אפשר להתווכח ולערער".

לאחר כחמש שנים מצבו של בעלה החמיר, ולא נותרה ברירה אלא להוציא אותו מהבית ולהעבירו לבית חולים סיעודי. לאחר חיפושים רבים היא מצאה אחד כזה שהיה לטעמה, אבל כאן נאלצה לשלם סכום של כ־13 אלף שקל בחודש. כיום היא אומרת: "156 אלף שקל בשנה יורדים לי מהירושה של הבנות שלי. הייתי יכולה לתת יותר כסף לנכדים שלי, וגם ליהנות מרווחת החיים של עצמי. עכשיו אצטרך לחסוך ולמנוע מעצמי הרבה דברים שרציתי לעשות, שלא לדבר על להחליף מכונת כביסה למשל. הילדים והנכדים זה באמת בעיה כואבת. והרי על המשפחה מוטלת החובה לעזור, ועל המדינה מוטלת החובה לעזור למי שזקוק ובגילו אין לו כל מקור הכנסה נוסף. אני רק חושבת מה קורה לאדם שיש לו פחות ממני, ולאיזה מצב הוא אמור להגיע. ושוב, זה לא שמצבי מזהיר כל כך".