הכי ותיק והכי לא מייצג

לחגיגות לציון חצייתו של מדד דאו ג'ונס את רף 20 אלף הנקודות יש אמנם משמעות פסיכולוגית מסוימת, אבל לפני השמפניות, צריך לזכור שדאו ג'ונס הוא מדד מעוות, שלא מייצג בצורה מהימנה את מה שהוא מתיימר לייצג — מצב שוק המניות האמריקאי.

הרבה אמרו את זה קודם. אפילו צ'רלס דאו, שפיתח את המדד בסוף המאה ה־19, הודה ששיטת החישוב שלו פשוטה וגסה מדי עבור מערכת מורכבת כמו שוק מניות. לכן הוא טרח לבדוק אותו רק פעם בכמה חודשים. אז, לפחות, הטכנולוגיה לא אפשרה הרבה יותר משימוש באריתמטיקה פשוטה להערכת מצב מורכב ודינמי כל כך. בימינו המעקב השקדני אחר מדד דאו ג'ונס משול לצפייה המונית בשעון שמש, שעה שהכל עונדים שעון יד דיגיטלי.

בעיית החישוב הפשוט

דאו חישב את המדד שקרוי על שמו ועל שם שותפו לעסקים אדוארד ג'ונס כשעשה ממוצע פשוט של מחיר המניה של עשר חברות שאותן בחר. בשלב מאוחר יותר נוספו למדד חברות תעשייה במקום החברות המקוריות, שהיו ברובן בענף הרכבות. בשנות ה־20 של המאה שעברה הוא כלל 30 חברות, מספר שלא השתנה מאז, כמו גם שיטת החישוב הבעייתית. לשם המחשה, ניקח שתי חברות: לאחת 100 מניות במחיר של דולר כל אחת, ולשנייה 200 מניות במחיר של חצי דולר כל אחת. כלומר, שווי השוק של שתיהן הוא 100 דולר.

אם בסוף יום המסחר מחיר מניות שתי החברות עלה ב־10%, אז מחיר המניה של האחת הגיע ל־1.1 דולר ומחיר המניה של השנייה ל־0.55 דולר. אבל בגלל שחישוב המדד הוא של ממוצע פשוט, משקלה של מניית החברה האחת יהיה גדול יותר ולכן הוא יעוות כלפי מעלה, גם אם שווי השוק של שתי החברות נשאר זהה.

עם השנים החלוקה של סכום מחיר המניות במספר המניות פינתה את מקומה לחלוקה ב"מחלק הדאו" (Dow divisor), שמחושב כדי לשקלל את השפעת מחירי המניות על המדד. אבל, הבעיה היסודית של שיטת החישוב נותרה — דאו ג'ונס מתייחס לשינוי במחיר המניה ולא לשיעור השינוי בו.

מארק צוקרברג. פייסבוק לא נכללת במדד צילום: בלומברג

בעיית הרכב החברות

בעיה אחרת בדאו ג'ונס היא היקף והרכב החברות שנכללות בו. כאמור, מדובר ב־30 חברות בלבד, בניגוד למשל ל־S&P 500 שכולל, ובכן, 500 חברות. אלו גם לא החברות הגדולות ביותר שנסחרות בוול סטריט או חתך מייצג שלהן, אלא חברות שעורכי "הוול סטריט ג'ורנל", העיתון שפרסם את המדד כמעט מיומו הראשון, רואים לנכון לשלב בו. השינוי האחרון בו נעשה ב־2015, כשאפל החליפה את חברת התקשורת AT&T.

הדחיפה שקיבל דאו ג'ונס מאז ניצח דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב קשורה למשקל הרב שהמדד נותן למוסדות פיננסיים כמו גולדמן זאקס או ג'יי.פי מורגן שנכללים בו. גם חברות אנרגיה כמו אקסון־מוביל או שברון וחברות בנייה ותשתיות כמו קטרפילר שותפות לחגיגה, זאת בגלל הבטחותיו של הנשיא טראמפ לדה־רגולציה סביבתית והבטחותיו לפרויקטים שאפתניים בתחום התשתיות. כך, נקודת המבט שדאו ג'ונס מעניק על שוק המניות צרה ולא מייצגת. מניות של ענקיות צעירות כמו גוגל, אמזון ופייסבוק לא נמצאות שם.

הסיבה השלישית שההתלהבות מהפסגה החדשה שכבש המדד הוותיק מוגזמת היא שהדיווח היומיומי עליו לא מותאם לאינפלציה. במאמר שפרסם החודש חתן פרס נובל לכלכלה רוברט שילר, הוא מצביע על כך שאם נתאים את דאו ג'ונס לאינפלציה, הוא טיפס רק ב־19% מאז שנת 2000. כלומר, קצת יותר מ־1% לשנה. כשקושרים לדהירה האחרונה של המדד את צמד המילים אפקט טראמפ, כדאי לזכור שאפשר לפרש אותן גם בצורה אחרת – דאו ג'ונס מציג תמונה פשוטה וחסרה של מציאות מורכבת.

צילום: shutterstock