המאבק להעסקת אנשים עם מוגבלויות: משאירים בבית את מקבלי הקצבאות

הכתבה הראשונה בסדרה המשק עיוור להעסקת עובדים עם מוגבלות צו הרחבה שנחתם לפני שנתיים, ונכנס לתוקף לפני חודשיים, מחייב את החברות הגדולות לוודא שלפחות 3% מעובדיהן יהיו אנשים עם מוגבלות. אלא שמבדיקת כלכליסט עולה כי חברות ענק כמו טבע, אמדוקס ואינטל כלל לא יודעות כמה אנשים כאלה הן מעסיקות. המדינה מצדה מתנערת מאכיפה גיל קליאן, תגובה אחת לכתבה המלאה 

מה מונע מאנשים עם מוגבלות לצאת לעבוד? ובכן, אחד הגורמים העיקריים להישארותם בבית הוא קצבת הנכות שהם מקבלים, שנגזרת מאחוזי הנכות שהוכרו על ידי ביטוח לאומי - ואשר הולכת ומתמעטת במקרה של יציאה לעבודה.

ב־2009 נכנס לתוקפו חוק לרון, שלפיו כשאדם עם מוגבלות יתחיל לעבוד, הקצבה שלו תיפגע. אלא שמלכתחילה קצבת הנכות אינה מאפשרת לשום אדם תנאי קיום בסיסיים. הקצבה הבסיסית עומדת על 2,342 שקל בחודש לאדם עם נכות של 100%, ותוספות שונות יכולות להגדיל אותה במאות עד אלפים בודדים של שקלים, ובמקרים נדירים היא מגיעה לרמה של שכר מינימום. אם גם המעט הזה נפגע כשאדם יוצא לעבוד, לא מפתיע שרבים הם האנשים עם מוגבלות שחיים מתחת לקו העוני.

חוק לרון קובע בעצם שככל שאתה עובד יותר, הקצבה שלך נפגעת יותר. כלומר מדובר בתמריץ שלילי לצאת לעבוד. כותרתו של העלון הרשמי של ביטוח לאנשים עם מוגבלות בנוגע לחוק לרון היתה: "כמה מותר לך להרוויח ולהמשיך לקבל קצבה". אורן הלמן, סמנכ"ל רגולציה, קשרי ממשל ותקשורת בחברת החשמל, שהקים את דף הפייסבוק "סיכוי שווה" במטרה לשלב אנשים עם מוגבלות בעבודה, מתקומם על כך: "זו דרך החשיבה שלהם. האנשים עם מוגבלות 'מותר' להם לעבוד. זה מעיד על השקפת עולם. זו לא טעות סמנטית. חוק לרון הוא חוק אווילי. הוא גורם לאנשים עם מוגבלות להשתדל להרוויח מעט כדי לא לאבד את הקצבה. זה מסליל אותם לתפקידים זוטרים ומשרות חלקיות. זה גורם להם לעבוד בשחור - ולהיות רמאים ולהפסיד את כל הזכויות הסוציאליות. וזה גורם להם לא לרצות לעבוד".

החוק נכשל

הכל אישי עזר בכר, מחסנאי בחברת מר: "העבודה תורמת לעצמאותי" בכר: "בחברת מר אני עובד יותר טוב כי קיבלו אותי יפה. אני מרגיש פה בנוח, נתנו לי אחריות, סמכו עליי. כיף לקום בבוקר ולבוא לעבודה. אני מרגיש שאני נמצא פה בזכות" גיל קליאן, 2 תגובות לכתבה המלאה 

באופן אירוני, חוק לרון נועד לעודד אנשים עם מוגבלות לצאת לעבודה, שכן לפני החוק הזה אדם עם מוגבלות שהשתכר 1,800 שקל בחודש איבד את כל הקצבה שלו. במבחן התוצאה, החוק לא השיג את מטרתו, שכן שיעור העלייה במקבלי קצבאות שיוצאים לעבוד בשנים האחרונות הוא זניח. ישנם כיום 235 אלף מקבלי קצבת נכות, כאשר שיעור המועסקים מתוכם עומד על 21%. לפני חוק לרון שיעור המועסקים עמד על 16%, אך קצב עלייה של כ־1% בשנה במספר מקבלי הקצבאות שיוצאים לעבוד התקיים גם לפני חוק לרון, כלומר, החוק שהיה אמור לשפר את המצב כשל.

אחד הנושאים הקריטיים בחוק לרון הוא גובה השכר שהאדם עם המוגבלות יכול להרוויח בלי שקצבתו תקוצץ. עד לפני מספר שבועות הסכום הזה עמד על 2,000 שקל, ואז הוחלט להעלות את הסכום ל־2,700 שקל. לפי גיא שמחי, הממונה על תעסוקת אנשים עם מוגבלות בהסתדרות, ובעצמו אדם עם עיוורון, אסור לגעת בקצבה לפני שאותו אדם עם מוגבלות הגיע לשכר מינימום. לדברי שמחי, כדי להגיע לעדכון חוק לרון כך שלא יפגע באנשים עם מוגבלות שיוצאים לעבוד עד אשר יגיעו לשכר מינימום, יש צורך בתקציב נוסף של 500-400 מיליון שקל בשנה. "זה יעשה אימפקט אדיר", טוען שמחי.

יובל וגנר, מייסד ונשיא עמותת נגישות ישראל, ואבנר סטפק, מבעלי מיטב דש ושותף להקמת "עסק שווה", מיזם לקידום תעסוקת אנשים עם מוגבלות, כתבו בתחילת השנה במכתב לשר הרווחה חיים כץ ולשר הכלכלה בנימין נתניהו, ובו הם מציעים לאפשר לאנשים עם מוגבלות לעבוד בלי שתיפגע להם הקצבה במשך שלוש שנים.

"חוק לרון, במקום לעודד יציאה לעבודה, מעניש את העובד. לא ייתכן שהתמריץ יהיה שלילי, ככל שעובדים יותר הקצבה מוקטנת. חשוב ביותר להבין שאין קשר בין הקצבה ומטרותיה ושכר ומטרותיו. כדי לעודד העסקת עובדים עם מוגבלות, נדרש לבטל לחלוטין כל פגיעה בקצבה. לכל הפחות, גם אם המדינה מתעקשת, שלא בצדק כאמור, להקטין את הקצבה במקביל לעבודה, יש לפעול לתקן את חוק לרון באופן שיאפשר לאנשים עם מוגבלויות תקופת מעבר של שלוש שנים, שבה הם יקבלו את שכרם בשוק העבודה ללא כל פגיעה בקצבה, כדי שיהיה להם תמריץ לצאת לעבודה, ולאחר מכן ניתן לשקול קיצוץ מסוים בקצבה כפונקציה של רמות שכר", כתבו וגנר וסטפק.

שמחי טוען כי יש לחלק את הקצבה לשני חלקים: קצבה על עצם המוגבלות וקצבה על אובדן כושר עבודה, אם קיים. החלק הראשון אמור לסייע לאדם לממן עזרים שונים שיסייעו לו להתמודד עם המוגבלות, כגון מטפל סיעודי, כיסא גלגלים, כלב נחייה או מכשיר שמיעה ומקלדת ברייל. כלומר לספק לאדם עם מוגבלות השוואת תנאים מול אדם ללא מוגבלות.

אחוזי הנכות שמוכרים על ידי הביטוח הלאומי אינם משקפים תמיד את היכולת התעסוקתית של האדם. האחוזים נקבעים על ידי ועדה רפואית, שבוחנת קריטריונים רפואיים, כלומר מה אותו אדם לא יכול לעשות. אלא שההסתכלות התעסוקתית אמורה להיות הפוכה לחלוטין, ולבחון מה האדם כן מסוגל לעשות. "כאשר אתה בא ואומר מה אדם לא יכול לעשות - אתה סוגר את האפשרויות שלו", אומר שמחי. "אני אישית מוגדר כאדם עם אובדן כושר עבודה מעל 75%. אז הקצבה נשענת על אובדן כושר העבודה שלי. אני אדם עם עיוורון. אני יכול לעבוד, אבל אני צריך את ההתאמות הנדרשות לכך. אז גם לא מודדים אותי נכון, ולא מגדירים אותי נכון, ומחליטים שאני לא יכול לצאת לעבודה. אם הקצבה היתה מחולקת לשתיים, הייתי יכול לומר 'אני יכול לעבוד, אל תיתנו לי על אובדן כושר עבודה'".

עו"ד ערן תמיר, ממונה משפטי בנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים, אומר כי נוסחת הקצבה מיושנת: "קצבת הנכות נולדה בשנות ה־70 של המאה שעברה. חשבו שאנשים עם מוגבלות לא יכולים לעבוד. היא קשורה בטבור לאי כושר עבודה. זה לא נכון ל־2017. הגיע הזמן לתקן, אבל לא תיקונים של טלאי על טלאי, שמשאירים עיוותים. יש צורך ברפורמה אמיתית שתנתק את הזכאות לקצבה מאי כושר תעסוקתי". עם זאת, לדבריו, אסור לתת לרפורמה גדולה בקצבאות למנוע מהלכים קצרי טווח כדי לספק שיפור מיידי לאנשים עם מוגבלות.

מימין: אורן הלמן, סמנכ"ל רגולציה, קשרי ממשל ותקשורת בחברת החשמל, ושלמה מור יוסף, מנכ"ל הביטוח הלאומי. "השקפת עולם בעייתית" צילום: אלכס קולומויסקי, עמית שעל

כולם שקרנים

נקודה כאובה נוספת בוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי היא היחס שהן מפגינות כלפי מבקשי הקצבאות. הלמן, שעבר את התהליך עם בתו, אמר על כך: "צריך להבין שאנשים עם מוגבלות הם הלקוחות של הביטוח הלאומי. הוועדות של הביטוח הלאומי, כל מי שנכנס אליהן הוא קודם כל שקרן עד שהוא מוכיח אחרת. התענוג המפוקפק של אדם לבוא לביטוח לאומי ולהגיד אני נכה - הוא לא חלום חיים של אנשים. התהליך המשפיל הזה בסופו של דבר יוצר גם התמקחות על רסיסי אחוזים ושקלים, וגורם לזה שאנשים לא מקבלים את הזכויות שמגיעות להם. זו טעות בסיסית של אנשים שאמורים לתת שירות ולא להצטייר כאויבים אצל הלקוחות שלהם. לא תמיד הלקוח צודק, אבל הלקוח צריך לקבל גישה הוגנת ומכבדת".

תמיר מצדו טוען כי הבעיה של ביטוח לאומי "עמוקה יותר מתודעת שירות, והיא קשורה בין היתר לעובדה שהוועדות הרפואיות שקובעות את הקצבה קשורות בסוף היום לביטוח לאומי. בנוסף לכך ערכאות הערר על החלטות הביטוח הלאומי אמורות להיות עצמאיות - וזה לא המצב". הוא הוסיף כי עורכי הדין של הסיוע המשפטי במשרד המשפטים מעניקים ייצוג וייעוץ משפטי חינם למבקשים לערער על החלטות הביטוח הלאומי.

מביטוח לאומי נמסר בתגובה: "קצבת הנכות משולמת למי שעקב הליקוי הרפואי שלו נפגע כושרו להשתכר באופן משמעותי. אנו בודקים כיצד הנכות משפיעה על כושר העבודה, וקובעים אחוזי אי כושר עבודה. אחוזים אלה הם שקובעים את סכום הקצבה.

"בנוסף לכך הביטוח הלאומי מעניק שיקום מקצועי לאנשים עם מוגבלות, במטרה לסייע להם להשתלב בחזרה בשוק העבודה ולהעניק להם את הכלים להתמודד עם המוגבלות התפקודית שלהם. בשנה שעברה כ־23 אלף אנשים השתתפו בתוכניות השונות לשיקום מקצועי".

על הטענה כי חוק לרון מהווה תמריץ שלילי לעבודה אמרו בביטוח לאומי: "לאחרונה אושרו תיקונים לחוק, שעתידים להיכנס כבר בתקציב הנוכחי, המגבירים את העידוד להתחיל לעבוד ומפחיתים באופן משמעותי תמריצים שליליים".

על הטענות בדבר היחס לאנשים עם מוגבלות שמגיעים לוועדות הרפואיות אמרו בביטוח לאומי: "הדברים אינם נכונים. אנו עורכים סקרי שביעות רצון קבועים בקרב הנבדקים בוועדות הרפואיות. בסקרים אלה רמת שביעות הרצון מהוועדות הרפואיות גבוהה. בעניין ועדות הערר, בימים אלה מתקיים פיילוט בכל אזור הצפון, במסגרתו ועדות הערר מופעלות על ידי גורם חיצוני ולא על ידי הביטוח הלאומי. הביטוח הלאומי תמך בהוצאת ועדות הערר אל מחוץ לכותלי הביטוח הלאומי".