יצוא הגז: כשהממשלה פוחדת מהכנסת
בעבר הסתפק בג"ץ בביקורת על עקיפת הרשות המחוקקת. הפעם הוא עשוי לעשות יותר מזה
בשם הצדק החלוקתי
כשמדובר בהסדרה כלכלית בעלת השלכות משמעותיות על המשק, ראוי שהדבר ייעשה בחוק ולא בהחלטה. המסתפקים בהחלטת ממשלה מצביעים על סעיף 33 בחוק הנפט מ־1952 המתייחס גם לגז טבעי ומעביר לממשלה (לשר האנרגיה ומועצת הנפט) את סמכות הביצוע. "השר רשאי, לאחר התייעצות עם המועצה, לחייב בעלי חזקות לספק תחילה, במחיר השוק, מן הנפט שהם מפיקים בישראל וממוצרי הנפט שהפיקו ממנו, אותה כמות נפט ומוצרי נפט הדרושים לדעת השר לתצרוכת ישראל, לזקק אותה בישראל, במידה שיש להם אמצעי זיקוק, ולמוכרה בישראל".
בית המשפט העליון נדרש לסוגיה דומה כשמינהל מקרקעי ישראל החליט, בתחילת שנות האלפיים, לשנות את ייעודן של חלק מקרקעות המדינה למגורים וקבע פיצוי כספי לחקלאים בסכומים שקוממו ארגונים חברתיים. אלה העלו אז על סדר היום את "הצדק החלוקתי" הנדרש בחלוקת משאבי המדינה. השופט תאודור אור כתב אז בנימה ביקורתית על החוק המסמיך את הממשלה, חוק מינהל מקרקעי ישראל (המקביל לחוק הנפט בענייננו): "החוק בעניין זה הוא 'חקיקה עצלנית'.
המסגרת הנורמטיבית שנקבעה בו היא דלה וחסרה...החוק אינו מתייחס לא ליעדים שצריכים להיות למינהל, לא לסדרי עדיפויות ולא לכללים ולעקרונות שצריכים להנחות את המינהל בניהול מקרקעי ישראל. בצד 'היעדר רועם' זה של עקרונות והנחיות כלליות ראשוניים, בולט הנוסח הרחב המעניק את הסמכות לקבוע את אלה למועצת מקרקעי ישראל".
החיפזון מקורו ידוע
העתירות נדחו אך המחלוקת חוזרת. חוק הנפט, כמו חוק מינהל מקרקעי ישראל, מעביר במפורש את הסמכות לממשלה, אבל הוא עצמו דל וחסר. בג"ץ בפסיקותיו ציין קריטריונים שמחייבים הסדרה בחוק: השפעות הרוחב על החברה, ההשלכות הכלכליות ומידת המחלוקת הציבורית שהנושא מעורר. ומול אלה קיימים שיקולי יעילות. למשל - לכנסת (ולביהמ"ש) אין תמיד כלים לקבוע מדיניות במציאות דינמית משתנה. כבר עתה, נטען, הסדרת מיסוי הגז בחוק (ששינסקי) מרתיעה כניסת משקיעים חדשים.
הצורך להכריע כעת במהירות, טוענים שוחרי החקיקה, משרת את סקטור היזמים בלבד ודווקא השהיית ההחלטה לצורך קיום דיון מעמיק בכנסת תיטיב את ההכרעה כיוון שתאפשר זמן ללימוד הנתונים בנוגע לעתודות ולביקושים המקומיים כדי לגבש מדיניות מושכלת בנושא.