חסיד המהפכה החינוכית

כאשר שמעון וורונקר נכנס לראשונה לחטיבת הביניים ג'ורדן ל' מוט בברונקס, באוקטובר 2004, כולם ציפו שהחרדי הנחמד יתייאש מהמקום בתוך חודשים ספורים - בדיוק כמו שקרה לששת המנהלים שמונו לבית הספר בשנתיים שקדמו לו.

המסדרונות שרצו כנופיות, קרבות ירי, אלכוהול וסמים, ובית הספר נחשב לאחד הקשים והמסוכנים בעיר ניו יורק. ביום ביקורו הראשון במוסד קיבלה את פניו ניידת משטרה, שעצרה את אחד התלמידים ומיהרה להזמין תגבורת כדי להתמודד עם המהומה שפרצה במקום. וורונקר נכנס לאחת הכיתות, וראה בה חמישה תלמידים בלבד מתוך 30 הרשומים. אבל המנהל החדש לא נרתע. להפך, הוא קיבל את האתגר בזרועות פתוחות, ובארבע שנותיו במקום הרים את חטיבת הביניים מהקרשים, הקפיץ את הנוכחות בכיתות ליותר מ־93% - שיא של שנים - ומחק את המוסד מרשימת בתי הספר המסוכנים בניו יורק.

לאתר הוועידה ליזמות בחינוך ולהרשמה לחצו כאן

ההצלחה זיכתה אותו בפרסים ובחשיפה בכלי תקשורת רבים בארצות הברית, כולל כתבת שער ב"ניו יורק טיימס". התקשורת חגגה לא רק את ההצלחה של וורונקר (Waronker), אלא גם את דמותו הלא־שגרתית: חב"דניק שמדבר ספרדית שוטפת, אב לשישה שנולד בדרום אמריקה בשם סימון ברנרדו ווארן, ושירת בצבא האמריקאי כקצין מודיעין לפני שחזר בתשובה. בכתבות השונות הוא הצטייר בעיקר כאיש חינוך בעל שאר רוח וחזון ייחודי, המבקש לרסק את מערכת החינוך הקיימת ולבנות על חורבותיה מערכת חדשה, לא פחות. "אנחנו עוסקים פה בתיקון עולם", הוא אומר עכשיו בראיון ל"מוסף כלכליסט" לרגל הגעתו לוועידת היזמות בחינוך של עיריית בת ים ו"כלכליסט", שתתקיים ביום שני הקרוב.

איש לא הצליח לשים את האצבע על המתכון המדויק שהפך את התקופה של וורונקר בג'ורדן ל' מוט למוצלחת כל כך. האם זה עניין של כריזמה? של אמונה? האם זה קרה כי פיטר חצי מהמורים? כי הזמין ראשי כנופיות להיות חלק מקונגרס תלמידים, ואת אלו שלא הצטרפו סילק מבית הספר? אולי כי חילק את בית הספר לשמונה אקדמיות קטנות, שבהן זכו התלמידים לתשומת לב אישית יותר? ואולי הכל ביחד.

וורונקר עם תלמידים בבית הספר בניהולו, P.S. 770 בברוקלין. "אני רוצה לראות את המודל הפרוסי־תעשייתי במערכת החינוך מושמד" צילום: טלי שמיר

60 תלמידים, ארבעה מורים

לאחר ההצלחה בברונקס הציע ג'ואל קליין, אז ראש מחלקת החינוך של ניו יורק, לוורונקר לצאת ללימודי דוקטורט בחינוך ציבורי באוניברסיטת הרווארד. שם ניסח וורונקר את הכישרון האינטואיטיבי שלו למשנה סדורה, ואת תוצאות המחקר הוא מיישם עכשיו בבית הספר החדש שהוא מנהל בברוקלין. בשנה הבאה הוא מתכוון לפתוח עוד בית ספר, ואז עוד אחד, ועוד אחד - לדבריו, עד שלא יישארו יותר בתי ספר מהסוג הישן בעולם.

אנחנו נפגשים בבית הספר הציבורי שהוא מנהל מאז 2010, שמשרת בעיקר אוכלוסייה שחורה ענייה מגיל הגן עד כיתה ג'. עד להגעתו כונה בית הספר P.S. (public school) 748, אבל וורונקר שינה את שמו ל־P.S. 770, כמספר הבית שבו התגורר הרבי מלובביץ', וכן העניק לו את השם השאפתני "האקדמיה האמריקאית החדשה". כשמו, כך גם מטרותיו של בית הספר משיחיות־כמעט: אם הכל יתנהל על פי תוכניתו של וורונקר, מכאן תצא המהפכה שתשנה את העולם כולו.

השיעורים ב־770 אינם דומים לשום דבר שאתם מכירים. בכל כיתה יש 60 תלמידים וארבעה מורים. הם אינם מתנהלים בכיתות מרובעות אפורות, אלא באולמות מרווחים וצבעוניים שבהם פינות ישיבה שונות. התלמידים מחולקים בדרך כלל לשלוש קבוצות, הקרויות כל אחת על שם אוניברסיטה אמריקאית אחרת, ונעים בין פינות הישיבה השונות. השיעורים לרוב אינם פרונטליים, והמורים עוברים בין התלמידים כל הזמן, עוזרים להם אחד אחד, מתייעצים ועוזרים זה לזה. זו התנהלות שמזכירה משפחה או קהילה יותר מאשר מוסד חינוכי.

"המודל החינוכי המקובל היום כמעט בכל מקום בעולם, כולל בישראל, מבוסס על המודל הפרוסי־תעשייתי", פורס וורונקר את הביקורת שלו על מערכת החינוך הנוכחית, "המלך הפרוסי, פרידריך הגדול, רצה לשלוט באנשים, לחנך אותם לציות עיוור. הוא רצה לעצב אותם מגיל הגן למען המטרות שלו, ולכן הוא תכנן מערכת חינוך שעושה את זה בעיקר בשני אמצעים: פחד ובידוד. זאת הסיבה שהמורה לבד בכיתה. התלמידים אמורים לפחד מהמורה, שמפחד מהמנהל, שמפחד מהמפקח, שמפחד משר החינוך, שמפחד מהמלך. אם התלמיד פוחד מהמורה, על אחת כמה וכמה שהוא יפחד מהמלך, ויציית לו באופן עיוור. זה היה התירוץ של הרבה מהנאצים: רק פעלתי בהתאם להוראות. כלומר אני פרוסי טוב".

אבל הרבה לפני הנאצים, המודל שיוסד בפרוסיה באמצע המאה ה־18 יובא במאה ה־19 לארצות הברית על ידי איש החינוך הוראס מאן. ובאמריקה כמו באמריקה, במקום לרתום את ההפחדה והבידוד לטובתו של המלך, היא נרתמה לטובת המדינה ולטובת השוק. הרעיון היה לראות בילדים מוצרים שיש לשכלל את ייצורם, ואחר כך לייצא את המודל לעולם כולו: "הוראס היה בעיקרון אדם טוב, כי עד אז לארצות הברית לא היתה מערכת חינוך ציבורית. רק העשירים והבורגנים זכו לחינוך", מסביר וורונקר, "אבל הוא אמר: 'אם בפרוסיה משתמשים בכוח של החינוך למען הכוח השרירותי, כלומר המלך, אז ללא ספק נצליח להשתמש בכוח הזה כדי לתמוך במוסדות הרפובליקה'. נבנו בתי ספר ענקיים ויעילים, מפעלים לייצור המוני של תלמידים שמאוחר יותר יהפכו לפועלים. התלמידים עברו כמו מוצרים בפס ייצור: מתמטיקה - בינג, היסטוריה - בינג, מדע - בינג. עוברים מנושא לנושא בלי שהם יתקשרו זה לזה. המתמטיקה נלמדה כאילו היא אינה קשורה למדע, שאינו קשור להיסטוריה. אין בזה שום היגיון, אבל הרעיון הוא לא באמת ללמד אותך איך דברים עובדים, הרעיון הוא לשלוט בך - לא לתת לך לחשוב. רק למדינה ולמלך יש באמת את כל הידע.

"למרבה הצער אנחנו פועלים עד היום על בסיס המודל הפרוסי־תעשייתי הזה. איך יוצרים זכוכית? איך מים יוצאים מהברז? אנחנו לא יודעים את כל הדברים האלה כי מערכת החינוך לא נועדה להעצים אותנו. לא פלא שיש לנו קולקטיב אפאתי. בבחירות האחרונות בארצות הברית רק כ־50% מבעלי זכות ההצבעה הצביעו. למה זה? כי הם לא באמת מבינים. הם אפילו לא קראו את החוקה.

"בבית הספר שלנו הילדים לומדים מתוך קונטקסט, בצורה אינטרדיסציפלינרית, לא מחולקת, הם ממש לומדים איך העולם עובד. בגן למשל הם עשו ניסויים כדי לברר איך בננה מגיעה הביתה, ובדרך הם בדקו איך סירה לא שוקעת ולמדו על ציפה. זה היה מדהים. המוח שלהם נפתח. הם סקרנים. אנחנו צריכים לטפח את זה. המודל הפרוסי־תעשייתי מרסק את זה, הוא אומר: זה לא זמן לשאלות. תהיו בשקט".

וורונקר ותלמידים. "יש קהילות חסידיות שרואות את העולם שמחוצה להן כאויב. מבחינתי כולנו אחים. המסר של הרבי הוא: 'שנה את העולם, אל תסתגר בגטו'" צילום: Max J. Rosenthal

שכר שנתי: 50–120 אלף דולר

את המסלול החינוכי שלו החל וורונקר כמורה לאנגלית בבית ספר של חסידי סאטמר בברוקלין. שם שמו לב מיד לכישרונו וביקשו לקדמו למשרת מנהל, אבל הוא החליט שהמקום הנכון עבורו הוא דווקא בחינוך הציבורי. "אני רואה את מה שאני עושה כאן כשליחות של הרבי מלובביץ'", מסביר וורונקר (43), שלומד במקביל להסמכה רבנית, "יש הרבה קהילות חסידיות שרואות את העולם מחוצה להן כאויב, אבל מבחינתי כולנו אחים ואחיות, כל הילדים הם העתיד, ואם לא נשקיע בעזרה זה לזה - איך נשפר את העולם? זה לדעתי המסר של הרבי מלובביץ': צא החוצה, שנה את העולם, אל תסתגר בגטו".

וורונקר רואה סימנים להשגחה אלוהית בכל מקום. למשל, בעובדה שמכל 1,700 בתי הספר הציבוריים בניו יורק בית הספר היחיד שהתאים לקריטריונים שחיפש נמצא בשכונת קראון הייטס, מרחק של חמש דקות הליכה מהבית שלו. בבית הספר הקודם שלו, ג'ורדן ל' מוט, התרגש מאוד כשגילה שיש בו 770 תלמידים בדיוק. "אמרתי: 'כן, בוס!'. ידעתי שאני במקום הנכון", הוא נזכר.

את המערכת האלטרנטיבית שהוא מיישם ב־P.S. 770 וורונקר מבסס, בין השאר, על מחקרים ושיטות שכבר הוכיחו עצמם בבתי ספר חדשניים אחרים ברחבי העולם. "אלו לא רעיונות חדשים, מה שעשינו זה פשוט לצרף את כולם יחד", הוא מצטנע. את הרעיון ללמד באולמות גדולים שאב מבית ספר באוסטרליה; משיטת וולדורף לקח את הרעיון שמורה צריך להישאר עם אותה הכיתה לאורך שנים; ועל בסיס מודל שקיים בערים האמריקאיות באפאלו וסינסינטי הוא פיתח סולם דרגות ייחודי, שמאפשר למורים להתפרנס בכבוד רב כבר בתחילת הקריירה. "בסולם שלנו אדם יכול להתקדם על סמך יכולת, לא על סמך ותק", הוא מסביר, "יש לנו דרגות שונות של מורים: מתמחים שמרוויחים 50 אלף דולר בשנה, עמיתים שמרוויחים 60 אלף בשנה, שותפים שמרוויחים בין 70 אלף ל־105 אלף דולר, ומורה ראשי, המאסטר, שמרוויח 120 אלף דולר בשנה. המורה הזה צריך להיות כמו מיכאלאנג'לו, הוא חייב להיות מדהים. סולם הדרגות הזה מאפשר לנו למשוך ולשמר כישרון". במערכת החינוך הציבורית הרגילה של ניו יורק מורה מתחיל מרוויח 45–50 אלף דולר בשנה, ומשכורתו עולה בהתאם לוותק ולהשכלה עד לשיא של 100 אלף דולר בשנה. אבל לדברי וורונקר, שיטת השכר במערכת הרגילה מבוססת על "תמריצים עקומים".

"אשתף אותך בדוגמה שלי: כדי להרוויח כמורה 100 אלף דולר בשנה הייתי צריך לחכות 22 שנה ולהוציא דוקטורט. יש לי שישה ילדים. לא יכולתי לחכות 22 שנה. הייתי צריך לעשות כסף מהר, והדרך היחידה שלי לעשות את זה היתה לעבור לניהול. ברגע שעברתי לנהל, הכישרון שלי נשאב החוצה מכיתת הלימוד. כך במערכת הרגילה אתה מאבד את כל המורים הטובים. במודל שלנו אם אתה מורה טוב אתה הופך למאסטר וההשפעה שלך על הילדים לא הולכת לאיבוד. אתה גם משפיע ומלמד את המורים האחרים שעובדים בצמוד אליך, בצוות".

למה דווקא ארבעה מורים בכל כיתה?

"זה מבוסס על מחקר שנעשה בהרווארד, שבדק מהו המספר האידאלי של מבוגרים בקבוצה והגיע למסקנה שמדובר בארבעה או חמישה מבוגרים. מעל לחמישה יש לך יותר מדי קולות, פחות מארבעה יש לך מעט מדי קולות. המודל מבוסס גם על מחקרים נוספים, שקובעים למשל שאם מקטינים את יחס המבוגרים לילדים ל־1 ל־15 משפרים ב־50% את ביצועי התלמידים. מחקר נוסף הראה שמורה טוב משפר את רמת הלימודים אף יותר, ולכן יש לנו בכל כיתה מורה מאסטר".

בבוקר ביקורי בבית הספר, בשיעור של כיתה המעורבת מתלמידי כיתות ב' ו־ג', ישבו הילדים על שטיח והקשיבו למורה אחד מספר להם על רפואה ויערות הגשם. במרחק כמה צעדים מהקבוצה ישבה מורה עם תלמיד אחד והעבירה לו שיעור פרטי, ועוד שלוש מורות ישבו לצד שולחן אחר ועבדו יחד - הכל באותו חלל. זה נשמע כמו מתכון לאנדרלמוסיה, אבל התלמידים היו קשובים ושקטים באופן מרשים, וגם המצלמה לא הסיחה את דעתם מהשיעור.

המורים פה נמצאים באינטראקציה מתמדת זה עם זה. בכל בוקר יושב צוות המורים יחד, במשך שעה וחצי, בזמן שהילדים אוכלים ומשחקים.

"הצוות עוזר לך לצמוח, הם מנגנון התמיכה שלך", הוא מסביר, "מורים בכל העולם חיים בבידוד. הצמיחה שלהם הופסקה, כך שהילדים יכולים להתקדם רק לנקודה שבה נמצא המורה. איך מורה ילמד טכניקות חדשות אם הוא רוב הזמן לבד בכיתה עם התלמידים? כמה פעמים יוצא לו לצפות במורים אחרים? כמנהיגים חינוכיים אנחנו צריכים לשאול איך אנחנו ממשיכים להרחיב כל הזמן את התודעה של המבוגרים כדי להרחיב את התודעה של הילדים.

"יש לי תיאוריה שאני קורא לה תיאוריית האקווריום: דגים גדלים בהתאם למכל שבו הם נמצאים. דג זהב, למשל, אם הוא גדל בנהר, הוא יגיע ל־30 ס"מ. אם תשימי כריש תינוק במכל קטן הוא יהיה קטנטן כל חייו. כך גם עם מורים ותלמידים: ככל שהתודעה של מבוגר עשירה יותר, כך היא יכולה להעשיר יותר את התודעה של התלמיד. מורה שהתודעה שלו מוגבלת חונק ומגביל את התלמידים".

שיעור ב־P.S. 770.התלמידים נעים בין פינות הישיבה השונות, והמורים עוברים ביניהם. "העלמנו משרות ניהול מיותרות והגדלנו את היחס בין מורים לילדים בכיתה" צילום: טלי שמיר

המודל יכול לעבוד בכל מקום

כילד, לוורונקר לא היה הביטחון החינוכי שהוא מבקש להעניק לתלמידיו. משפחתו עברה דירה לעתים תכופות בעקבות עבודת אביו. הוא גדל בצ'ילה, הונדורס, אורוגוואי וגואטמלה, וכשאביו מת, כשהיה בן 11, עבר עם אמו ושני אחיו למרילנד בארצות הברית. אולי בגלל ההיסטוריה הפרטית שלו חשוב לו כל כך לחנך את הילדים לשיתוף פעולה ולמערכות יחסים משמעותיות לטווח ארוך. "זה המפתח", הוא אומר בקול נרגש, "בארצות הברית שיעור הגירושים אסטרונומי. חצי מהילדים היום לא נולדים לזוג נשוי. זה אומר שגם בבית וגם בבית הספר יש להם את המודל הפרוסי־תעשייתי של מבוגר אחד שאומר להם מה לעשות. הילדים האלה לא רואים מבוגרים משתפים פעולה, ואם הם לא רואים את זה, איך הם יוכלו ליישם את זה? בסופו של יום מערכות יחסים הן הדבר החשוב. מערכות יחסים אומרות שאתה חזק יותר, שאתה לא לבד. המודל הפרוסי־תעשייתי נועד להרוס מערכות יחסים - המלך לא רצה את זה, הוא רצה להיות מסוגל להזיז אותך ממקום למקום על פי הצרכים שלו ושל המדינה".

היו דברים שניסית לעשות שלא הצליחו?

"אוי, עשיתי כל כך הרבה טעויות ואני אמשיך לעשות טעויות. אנחנו לא מושלמים, אבל אנחנו צריכים להיות בתהליך של השתפרות. אחת הטעויות שלי היתה לשכור שלושה מתמחים ומורה בכיר אחד בכל כיתה. זה מביא ליותר מדי חורים בכיתה. בנוסף, אחד המורים הראשיים שלנו התברר כמאוד פרוסי, הוא שלט באמצעות הפחדה. איבדנו בערך חצי מהילדים בכיתה, והבנתי אותם. הצוות הצביע חוסר אמון במורה הזה. זה עוד יתרון שיש לנו פה. בכיתה רגילה אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה פחות או יותר - אף אחד לא רואה אותך. אצלנו אתה לא יכול להתחבא. אם אתה טוב, אתה נוצץ למרחוק, אם אתה לא טוב, כולם רואים את זה".

המודל הזה יכול לעבוד בכל בית ספר?

"בהחלט. זה יכול לעבור עבור עניים ועבור עשירים. זה פשוט מודל הרבה יותר טוב. אני רוצה לראות את המודל הפרוסי־תעשייתי מושמד".

וזה אפשרי כלכלית?

"אני רוצה לחלוק איתך משהו: אף שהמשכורות שלנו גבוהות ב־38% בממוצע מהמקובל במערכת החינוך הציבורית של ניו יורק, העלות שלנו נמוכה ב־15%–20%. איך זה קורה? כי בכיתה רגילה, כשיש כ־30 תלמידים על מורה, המורה מלמד בעצם כ־80% מהכיתה. הוא לא יכול ללמד את החלשים ביותר ולא את החזקים ביותר, והילדים האלה נזקקים למורים מיוחדים. ואם הם משועממים, אז צריך מישהו שיטפל בענייני משמעת. יש לך גם מורים לא טובים שצריך לפטר, וצריך סגן מנהל כדי לפטר אותם. כל בעלי התפקידים האלה עולים הרבה מאוד כסף, וכולם נמצאים מחוץ לכיתות. אנחנו העלמנו את כל המשרות האלה ומשתמשים באותם משאבים כדי לשלם למורים יותר ולהוריד את היחס המספרי בין הילדים למבוגרים".

אתה אף פעם לא זקוק לאנשים האלה?

"לא. האנשים האלה נועדו לסתום חורים, אבל לנו יש צוות שיכול לעשות את זה. כיוון שיש לך כמה מבוגרים בכיתה, אתה יכול לחלק את הילדים בהתאם לרמת היכולת שלהם. זו תמיכה יותר ממוקדת מטרה. יש לנו את המורה מאסטר, ויש לנו בכל כיתה כמה בעלי כישורים מיוחדים: מורה לחינוך מיוחד ומורה לאנגלית כשפה שנייה. בעיות משמעת יש הרבה פחות כי זה מאמץ צוותי".

השאלה הגדולה שמתעוררת כשפוגשים את וורונקר היא עד כמה בית ספר כזה באמת יכול להצליח גם בלעדיו. הכריזמה, השאפתנות, המהפכנות, החזון הנלהב והסוחף, היכולת שלו להיות רוחני ופרגמטי בו בזמן - סביר להניח שאין הרבה אנשי חינוך כמותו. זמן קצר אחרי שעזב את חטיבת ג'ורדן ל' מוט חזר בית הספר לסורו, ובשנה שעברה הוא אף עמד בפני סכנת סגירה. “זה הביא אותי לכדי דמעות", הוא אומר ונאנח, "כל השינויים שעשינו שם בוטלו. אבל בית הספר החדש נוצר עם חוזה שמחייב ארבעה מורים בכיתה, לא משנה מי יעמוד בראשו, כך שלפחות המבנה לא יחזור להיות פרוסי. מנהיג טוב מפתח ארגון כך שהארגון יכול לפעול גם בלעדיו. התקווה שלי היא שהמבנה הזה יכול לחיות אחריי. כי אם זה תלוי בי, זה לא מספיק טוב".

שמעון וורונקר יהיה אורח הוועידה ליזמות בחינוך של עיריית בת ים ו"כלכליסט", שתיערך ב־10 בדצמבר, וירצה בה על משנתו החינוכית הייחודית.